תורתם ותפילתם של יורדי המרכבה

שלום וברוכים הבאים לדף הבלתי ערוך הזה. אם הגעתם לכאן, מעניין אותי להכיר אתכם. אנא צרו קשר דרך המדיה החברתית או שלחו לי מייל.

ספר היכלות (חנוך ג’) §§1-80

4 – שבעים שמות למט”ט

(35 סדר רוחות

37 סדר מרכבות (V228)

44 סדר עירין

47 סדר דין

52 סדר מחנות)

63 באותה שעה קרא אותי ואמר לי מטטרון עבדי טול את הספרים וקרא את מעשיהם הרעים מיד נטלתי את הספרים וקורא את מעשיהם ונמצאים שלשים ושש כריתות כל רשע ורשע

71. כתב יד M22 מתחיל (סוף ספר היכלות – חנוך ג’ לאחר שהוא פותח בפירוש ספר יצירה ואח”כ באותיות דרבי עקיבא (עמ’ 144), ספר החשמל, ספר נפש החכמה, עד שבעמ’ 310 הוא מתחיל “אמר רבי ישמעאל”, כנראה תחילת היכלות רבתי)

938 (72) – כדאיתא באלפא ביתות דרבי עקיבא (M40, לא במקור, וכאן ספר היכלות נגמר בכתב יד זה)

72. כתב יד M22 בעמוד 174 (אחרי פירוש ספר יצירה, קטעים משתי הגירסאות של האלפא ביתא דרבי עקיבא וקטע 72 שמות של הקב”ה) מתחיל בנקודה זו

76 (387). תשעים ושתים שמות יש לו למטטרון. ואילו הם… (M22)

77 (388) – וכולם נפתחו לו למשה בסיני עד שלמדו לו בארבעי’ ימים כשהוא אומ’ בהר התורה בשבעים פנים של שבעים לשון נביאים כתובים הלכות ואגדות שמועות תוספות … וכיון שעלו לו סוף ארבעים יום נשתכחו לו כולם בשעה אחת עד שקרא לו הקב’ה ליפיפיה שר של תורה ונתן לו במשה במתנה שנ’ ויתנם ה אלי ואחר כך נתקיימה לו ומניין שנתקיימה לו שנ’ זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטי’ תורת אילו תורה נביאים וכתובים חקים אלו הלכות ושמועות ומשפטים אילו אגדות ותוספתות וכלם נתנה למשה בסיני..

80 – ומטטרון מוציא אותם מבית גנזים שלי ומסר אותם למשה ומשה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ואנשי כנסת הגדולה לעזרא הסופר ועזרא הסופר להלל הזקן והלל הזקן לרבי אבהו ורבי אבהו לרבי זירא ורבי זירא לאנשי אמנה ואנשי אמנה לבעלי אמונות להזהר בו ולהתרפאת בו על חולי המתרגשת בעולם (V228, וכאן ספר היכלות נגמר בכתב יד זה)

80. ומטטרון מן בית גנזים שלי ומוסרו למשה ומשה ליהושע ויהושע לזקינים וזקינים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ואנשי כנסת הגדולה לעזרא הסופר ועזרא הסופר להלל הזקן והלל הזקן לר’ אבהו ור’ אבהו לר’ זירא ור’ זירא לאנשי אמונה לבעלי אמונות להזהר בו ולהתרפות את כל החולים המתרגשות לבא בעולם שנא’ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהים והישר ובעיניו תעשה וגו’ (M22)

היכלות רבתי (היכלות דרבי ישמעאל שראה כשעלה למרום ומעשה ומרכבה) §§81-121, 152-73, 189-277 – שיטה לומר שמות קדושים כדי להכריח את סוריה להנחות את המדקלם בירידה למרכבה (204).

81. אמר רבי ישמעאל מה אילו השירות שהיה אומר מי שמבקש להסתכל בצפיית המרכבה … סליק פ’ א’ (תחילת היכלות רבתי (M22)

93. אמ’ר רבי ישמעאל כך היו שונין בצפיית המרכבה החושש במרכבה אין לו רשות לעמוד אלא מפני שלש מדות בלבד מפני המלך ומפני כהן גדול ומפני סנהדרין בזמן שיש בה נשיא

81-86, 91-93 – a group of hymns of boasting applied to the descenders to the chariot

94-106, 152-173, 189-197 – two collections of traditions about the celestial liturgy which may have been a single unit before the third section, the story of the ten martyrs, was added. Most of it consists either of songs sung by the angels or descriptions of angelic worship, but a few passages mention or address the descenders to the chariot

§101-104 – describes the initiatory death and resurrection of the adept when he comes before God’s throne

107-121 – the story of the ten martyrs

107 – ארבעה? רבן שמעון בן גמליאל (הזקן), רבי ישמעאל בן אלישע, רבי אלעזר בן דמא, רבי יהודה בן בבא

109 – עשרה?

רבן שמעון בן גמליאל (הזקן) – 10 לפנה”ס או 10 לספירה בירושלים. הוצאה להורג 69 (דור ראשון לתנאים) רבותיו: רבי שמעון בן הסגן. אב: רבן גמליאל הזקן. צאצאים: רבן גמליאל דיבנה, אימא שלום.

רבי ישמעאל בן אלישע – דור ראשון לתנאים. השתייכות: בית הלל. תפקידים נוספים: כהן גדול. בני דורו: רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי חנינא סגן הכהנים.

רבי אלעזר בן דמה

רבי יהודה בן בבא – המאה ה-2 בישראל (הדור השלישי תנאים) בני דורו: רבי עקיבא.

רבי חנניה בן תרדיון – לידה: המאה ה־1 ישראל. הוצאה להורג: המאה ה־2 (דור שלישי לתנאים). בני דורו: רבי חלפתא.

רבי עקיבה בן יוסף – לידה: 50. הוצאה להורג: 28 בספטמבר 135 (בגיל 85 בערך). מקום פעילות: בני ברק. (דור שלישי לתנאים) רבותיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, נחום איש גמזו. תלמידיו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, רבי נחמיה, רבי יוחנן הסנדלר. בני דורו: רבי ישמעאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי טרפון, רבן גמליאל, שמעון בן ננס, אלישע בן אבויה.

רבי ישבב הסופר – לידה: שנות ה־40 של המאה ה־1 ארץ ישראל. הוצאה להורג: שנות ה־30 של המאה ה־2 (דור שלישי לתנאים). רבותיו: רבי יהושע בן חנניה. בני דורו: רבי עקיבא.

רבי חוצפית התורגמן – בדור השלישי, בתחילת המאה השנייה.

רבי חנינה בן חכינא – לידה: המאה ה־2 בישראל (דור 3 ו-4 לתנאים). רבותיו: רבי עקיבא. בני דורו: אלעזר בן מתיא, שמעון בן זומא, שמעון התימני, רבי אלעזר בן מתיא.

רבי אלעזר בן שמוע – לידה: המאה ה-2 בגליל, ישראל (דור רביעי לתנאים). רבותיו: רבי עקיבא, רבי יהושע, רבי טרפון. תלמידיו: רבי יהודה הנשיא, איסי בן יהודה, רבי יוסי בן כיפר. בני דורו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוחנן הסנדלר.

122-126 – The David Apocalypse

130-138 אגדה דרבי ישמעאל

140-146 המשיח מחיה את המתים

147-149 (315-317) – “מהיכלות” (V228) – קטע קצר על בעלי תשובה

163. ברוכים אתם לי שמים וארץ ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בתפלת שחרית ובתפלת מנחה בכל יום ויום ובכל שעה שישראל אומרין לפני קדוש למדו אותם ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע כנגד בית תפלתכם בשעה שאתם אומרין לפני קדוש כי אין לי הנאה בכל עולמי שבראתי כאותה שעה שעיניכם נשואות בעיני ועיני שלי נשואות בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש כי הקול היוצא מפיכם באותה שעה טורד ועולה לפני כריח ניחוח

164. והעידו להן מה עדות אתם רואים אותי מה שאני עושה לה לקלסתר פניו של יעקב אביהם שחקוקה לי על כסא כבודי כי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש כורע אני עליה ומגפף אותה ומחבק אותה ומנשק אותה וידיי על זרועותיו שלש פעמים כנגד ג’ פעמים שאתם אומרים לפני קדוש כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש

167. שיעור קומה

169. חסלת עיסקא קדמאה. נתחיל עיסקא מציעאה (V228)

170. היכלות רבתי פרק י’א

173. בכל יום ויום בהגיע עלות השחר מלאכי השרת מבקשין לומר שירה תחלה באי סביבות כסא הכבוד כמו הרים הרים של אש וכמו גבעות גבעות של להבה מלך הדור יושב ומברך לחיות לכם חיות אני אומר לכם בריות אני משמיע חיות חיות נושאות כסא כבודי בלב שלם ונפש חפצה תתברך שעה שבראתי אתכם בה יתרומם המזל שירצתי אתכם בו יאיר אורו של אותו היום שעליתם במחשבה על לבבי שאתם כלי חמדה שהכנתי ושכללתי אתכם בו החרישו לי קול כל יצורים שבראתי

174. כל מלאך ומלאך כל שרף ושרף כל חיה וחיה כל אופן ואופן עד שאשמע ואאזין תחילה לקול תפלת בני כל שירות ותושבחות ותעילות של ישראל שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים כוכבי בוקר אלו ישראל בני אלהים אלו מלאכים (אלפא ביתא דרבי עקיבא?)

175 (189) – בכל יום ויום בהגיע תפלת המנחה מלך הדור יושב ומרומם לחיות עד שלא יכלה דבר מפיו חיות הקדש יוצאות מתחת כסא הכבוד בפיהם מלא רנה בכנפיהם מלא גילה ידיהם מנגנות ורגליהם מרקדות ועוקפות וסובבות את מלכם אחת מימינו ואחת משמאלו אחת מלפניו ואחת מאחריו ומגפפות ומנשקות אותו ומפרעות את פניהם הם מפרעות ומלך הכבוד מכסה פניו והיה ערבות רקיע מתבקע ככברה מפני הדר זיו יופי תאר חמדת חמלת תאות זוהר אוזר שבח מראה פניהם כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש

176 (190) – היכלות רבתי פרק י’ב

178 – פרק ה’ מהיכלות: כשמגיע זמנם של מלאכים לומר שירה וזמרה לפני הקדוש ברוך הוא יהוה שמועאל המלאך השר הגדול הגבור והנורא עומד על חלוני רקיע התחתון לשמוע ולהקשיב כל שירות וזמרות ותושבחות העולות מן הארץ ומן כל בתי כנסיות ומדרשות להשמיע להם לפני ערבות רקיע

179 – ומפני מה הוא על חלוני רקיע מפני שאין להם רשות למלאכי השרת לומר שירה תחילה מלמעלה עד שיפתוחו ישראל מלמטה את פיהם שנאמר רוממו יהוה אלהינו וכל מלאכי השרת וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין שירות ותושבחות שאומרים ישראל מלמטה הם פותחים מלמעלה קדוש קדוש קדוש

181 – וכי יש להם למלאכי השרת זב וטומאת נידה ויולדת שהן צריכים טבילה

198-277. the account of the instruction of matters pertaining to the descent to the chariot by R. Nehuniah ben HaQanah, and some related material

198. היכלות רבתי פרק י’ג

199. למה דומה מדה זו ליורדי מרכבה לאדם שיש לו סלם בתוך ביתו שהוא עולה ויורד בו ואין כל בריה שממחה בידו כך כל מי שהוא נקי ומנוער מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ושבועת השם ועזות פנים ואיבת חנם וכל עשה ולא תעשה שומר

201. היכלות רבתי פרק י’ד: אם כן אין לדבר סוף שאין כל בריה שנשמה בו שנקי ומנוער משמנה מדות הללו…

202. אמר רבי ישמעאל מיד עמדתי והקהלתי את כל סנהדרין גדולה ואת כל סנהדרין קטנה למבוי השלישי אשר בבית ה’ והוא יושב על ספסל של שיש טהור שנתן אלישע אבי מחפץ יולדתי כי שלה הוא שהכניסה לו בכתובתה.

203. ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמא ורבי אלעזר בן שמוע ויוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ורבי עקיבה ורבי יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חברים עומדין על רגליהם כי היום רואין כיכיות אש ולפידי אור שהפסיקו בינינו וביניהם ורבי נחוניה בן הקנה יושב ומסדר את כל דברי מרכבה ירידה ועלייה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה.

204. וכיון שהיא אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים…

205. פיו יוציא שמות ואצבעות ידיו יספרו ק’י’ב’ ומיד יורד ושולט במרכבה

206. היכלות רבתי פרק י’ה

207-213 שומרי פתחי ההיכלות

214. היכלות רבתי פרק י’ו: מאבוסי של קיסרין

215. אמת המים ששיש בנחל קדרון

219. היכלות רבתי פרק י’ז: שימוש בחותמות

225. היכלות רבתי פרק י’ח

226. אמר רבי ישמעאל מיד נטלתי מטלית של מילאת פורחבא ונתתי אותה לרבי עקיבה ורבי עקיבה נתנה לשמש והשמש נתנה לעבד שלנו לומר לך והעמד מטלית זו אצל אשה שטבלה ולא עלתה לה טבילה והטבילה שאם תבוא אותה האשר ותאמר מדות וסתה לפני חבורה בידוע שאחד אוסר והרוב מתירין ואמרו לאותה האשה געי בה במטלית זו בראש אצבע צרדה שליך עליה ואמרו לה אל תדרכי ראש אצבע צרדה שליך עליה אלא כאדם שנוטל נימה מגלגל עיניו שנפלה לו ומדחיף אותה ברמיזה

228. הוו זהירין שתבררו לכם בני אדם כשרין והם מחברים הבדוקים

231. היכלות רבתי פרק י’ט

234. היכלות רבתי פרק כ: שתים לפניך אני מעיד ומתרה בך אין יורד היורד למרכבה אלא מי שיש בו שתי מדות הללו מי שקרא תורה נביאים וכתובים ושונה משניות ומדרש הלכות ואגדות ופתרון הלכות אסור והתר או מי שקיים כל לאו הכתוב בתורה ושומר כל אזהרות של חקים ומשפטים ושל תורות שנאמרו לו למשה מסיני

237. ברוך אתה יהוה חכם הרזים ואדון הסתרים (חסלת עיסקא מציעא – V228)

238. היכלות רבתי פרק כ’א

241. היכלות רבתי פרק כ’ב

247. היכלות רבתי פרק כ’ג

251. היכלות רבתי פרק כ’ד: שיר כסא

256. פרק כ’ה

258. וארא כעין החשמל היו נזקק ועומד ובורר ביורדי מרכבה בין שראוי לירד במרכבה ובין שאין ראוי לירד במרכבה

268. ב’א’י’ אל חכם הרזים ואדון הסתרים

269. פרק כ’ו

273. גאה בבהמות שור ודמות שור בכסאך קבעת… גאה בחיות ארי דמות ארי בכסאך קבעת… גאה בעופות נשר דמות נשר בכסאך קבעת…

274. … שכן חובת כל היצורים …

275 – האדרת והאמונה

האדרת והאמונה / האדר והאמונה לחי עולמים
הבינה והברכה לחי עולמים
הגדולה והגבורה / הגאוה והגדולה לחי עולמים
הדעת והדבור / הדעת והדיבור / הדעה והדיבור / הדעת והבינה / הדיעה והדיבור לחי עולמים
ההוד וההדר לחי עולמים
הותיק והוועד / הוועד והוותיקות / הוועד והותיקות / הועד והותיקות לחי עולמים
הזכות והזכרון / הזכות והזוהר לחי עולמים
החן והחסד לחי עולמים
הטהרה והטוב לחי עולמים
היקר והישועה לחי עולמים
הכתר והכבוד לחי עולמים
והליבוב / הלקח והלבוב לחי עולמים
המלכות והממשלה לחי עולמים
הנוי והנצח / הנועם והנצח לחי עולמים
הסוד והשכל לחי עולמים
העוז והענוה / העוז והענייה / והעטה / העז והענוה לחי עולמים
הפאר והפלא לחי עולמים
הצהלה והצדקה / הצדקה והצהלה / הצלחה והצדקה / ההצלחה והצדקה לחי עולמים
הקילוס והקדושה / הקלוס והקדושה לחי עולמים
הרננות והרחמים לחי עולמים
השאנן והשקט / השיר והשבח / השאנן והשקת / השלוה והשקט / השקט והשאנן לחי עולמים
התהלה והתפארת / התהילה והתפארת לחי עולמים

277. …ב’א’י’ חכם הרזים ואדון הסתרים אמן ואמן.. סליק סדר ג’ בבות של מרכבה.. סליקו הלכות היכלות.

278-279 – קטע ממרכבה רבה (677-678)

שר תורה §§281-306 – לדעת את עקרונות התורה ולצפות במרכבה

281. נתחיל שר תורה אמר ר’ ישמעאל כך אמ’ ר’ עקיבה משם ר’ אליעזר הגדול…

299. אמר רבי ישמעאל אמר רבי עקיבא משום רבי אליעזר הגדול המזקיק עצמו בשר התורה יכבס בגדיו ושמלותיו ויטבול טבילה חמורה מספק חוצץ קרי ויכנס וישב שנים עשר ימים בחדר או בעלייה אל יצא ואל יבוא ולא יאכל ולא ישתה אלא מערב עד ערב ושיאכל לחמו ביד נקייה וישתה מים זך ולא יטעום כל מיני ירק

303. ובכלות לו שנים עשר ימים יצא לכל מדות תורה שהוא מבקש אם למקרא או למשנה או לתלמוד ואפי’ לצפיית המרכבה

306. חסיל שר של תורה

פרק דרבי נחוניא בן הקנה §§307-314 (כולל קטע ממרכבה רבה 677-678) – מסביר איך לזכור שיעורים ולזמן את שר התורה

310. ועתה כל תלמיד שהוא יודע שאין תלמודו מתקיים בידו יעמוד ויברך ויקום וישביע בשם … ברוך חכם הרזים ואדון הסתרים.. פרק ב’ אמר ר’ ישמעאל כיצד ישתמש אדם בדבר זה פיו יוציא שמות ואצבעותיו יספרו ק’י’א’ פעמים לא יפחות ולא יוסיף… ב’א’י’ מחיה המתים

311 (705). אמר ר’ ישמעאל כל תלמיד חכם שהוא שונה את הרז הגדול הזה … וחלומותיו מיושבין עליו

314. … סליק..

315-317 (147-149). מהיכלות

V228 מדלג ל-387 (76) – סוף ספר היכלות (וחסר תפילת כתר נורא, היכלות זוטרתי, מעשה מרכבה, מרכבה רבה, שיעור קומה ועוד)

תפילת כתר נורא – §§318-321//§§651-654

היכלות זוטרתי §§335-375, 407-426 – עליה וירידה למרכבה ורכישת כוחות

489-495 קטע ארמית קצר יציב יחסית

501-507 פענוח חלומות

511-517, 543 הגנה, ריפוי, הצלחה, כיבוי אש, החיית מתים

מעשה מרכבה §§544-596 – מלמד איך לזמן את שר התורה, לרכוש חוכמה שמימית, ולרדת למרכבה

עלייתו של אלישע בן אבויה §597 (רזו של סנדלפון?)

597. אמר אלישע בן אבויה כשהייתי עולה בפרדס ראיתי את אכתריאל יה אלהי ישראל יהוה צבאות שהוא יושב על פתח פרדס ומאה ועשרין ריבוא של מלאכי השרת מוקפין לי שנאמר אלף אלפין ישמושניה וריבו רבוון קדמוהי יקומון כיון שראיתי אותם נבהלתי ונרתעתי ודחקתי ונכנסתי לפני הק’ב’ה’ אמרתי לפניו רבונו של עולם כתוב בתורתך הן ליהוה אלהיך השמים ושמי השמים וכתוב אחר אומר מעשה ידיו מגיד הרקיע אחד מלבדי אלישע בני כלום באת’ להרהר אחר מדותי לא שמעת’ משל שמושלים בני אדם לא מצאתי המשל

שר פנים §§623-639 – איך לרכוש ידע של סודות שמיימים

מרכבה רבה §§655-708 – סיוע ללומד המתקשה לזכור את התורה שהוא לומד ורכישת כוחות כלליים

688-711 ו-952-960 שיעור קומה – יתכן ושיעור קומה מתחיל ב-939 (728) וממשיך ב-940 (377) והלאה…

882-938 ספר היכלות (חנוך א’? או ג’) – M40

885 – שבעים שמות למט”ט

961 –> 390 (736), 391, 392 ועד 978 צלותא דאליהו זכור לטוב

Genizah Texts:

G1 – the Sar Panim

G1-G6 – Fragments of the Hekhalot Rabbati

G4, G8-G-11 – Shiʻur Qomah traditions

G7, G16, G18 – the Hekhalot Zutarti

G8 – Fragment of the angel Ozhayah – חותם הירידה למרכבה

G12 – an otherwise unknown recension of the beginning of 3 Enoch

G19 – The fragment of a Metatron adjuration also involving Moses – רכישת כוחות כלליים

G21 – an ascetic praxis that is associated with the otherworldly journey

G22 – The Unicum (i.e., “unique”) Fragment

Manuscripts:

N – MS New York, Jewish Theological Seminary 828/8128. An Ashkenanzic manuscript dating probably to the end of the fifteenth or the beginning of the sixteenth century, heavily interpolated with magical, liturgical, and even apocalyptic materials.

O1531 – MS Oxford, Bodleian Library, Michael 9 (Neugebauer 1531). An Ashkenazic manuscript dating to around 1300. (Poland, 4802 = 1041 CE – §597 דוב גאלדבורג)

M40 – MS Munich, Bayerische Staatsbibliothek, Cod. hebr. 40. An Italian manuscript written by multiple scribes dated to the end of the fifteenth century.

M22 – MS Munich, Bayerische Staatsbibliothek, Cod. hebr. 22. This Italian manuscript was also written by multiple scribes, dated to the middle of the sixteenth century.

D436 – MS Dropsie, Philadelphia, Dropsie University 436. A Sephardic manuscript dated to the fifteenth century.

V228 – MS Vatican, Biblioteca Apostolica, Vaticana, Vat. ebr. 228. A Byzantine manuscript dated to the fifteenth century. Often an inferior text.

B238 – MS Budapest, Rabbinic Seminary, Kaufman 238. An Italian manuscript dated to the fifteenth century.

F – Florence Laurenziana Plut. 44/13. An Italian manuscript dating to the fourteenth century.

L – Leiden Or. 4730, an Italian manuscript that may date to the sixteenth or seventeenth century.

תורה: מקרא (וחמישה חומשי תורה), משנה (סדרים, הלכות ותורת כוהנים), אגדה ותלמוד, צפיית המרכבה.

מדרש משלי י: אורח חיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה (משלי י יז) אמר רבי ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב”ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה אמר לו הן אומר לו הקב”ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית בישיבה ומה ששמעת בישיבה מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו ומה ששנה כמו כן שלא תשיגהו בושה ליום הדין מכאן היה רבי ישמעאל אומר אויה לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה ועל זה ביקש דוד מלך ישראל בתפילה ובתחנונים לפני המקום ואמר יהוה בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה הקב”ה הופך את פניו ממנו ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלושה אז הקב”ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם ואם אומר הקב”ה הניחוהו מוטב ואם לאו עושין לו כמידת הראשון בא לפניו מי שיש בידו הלכות הקב”ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית שיש בה טומאה וטהרה וטומאת שרצים וטהרת שרצים טומאת נגעים וטהרת נגעים טומאת נתקים ובתים וטהרת נתקים ובתים טומאת זבים ולידה וטהרת זבים ולידה טומאת מצורע וטהרתו סדר וידוי יום הכיפורים וגזירות שוות ודיני ערכים וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים אומר לו הקב”ה בני חמישה חומשי תורה למה לא שנית שיש בהם קריאת שמע ותפילין ומזוזה בא לפניו מי שיש בידו חמישה חומשי תורה אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבה מברך אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם בא לפניו מי שיש בידו הגדה אומר לו הקב”ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז) זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה בא מי שיש בידו תלמוד הקב”ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה כסא כבודי היאך הוא עומד רגל הראשונה במה היא משמשת שנייה במה היא משמשת שלישית במה היא משמשת רביעית במה היא משמשת חשמל היאך הוא עומד ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת לאי זה רוח הוא משמש הברק היאך הוא עומד כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו לאיזה רוח משמש כרוב היאך הוא עומד לאי זה רוח הוא משמש גדולה מכולם עיון כיסא הכבוד היאך הוא עומד עגול הוא כמין מלבן ומתוקן הוא כמה גשרים יש בו כמה הפסק בין גשר לגשר וכשאני עובר באיזה גשר אני עובר ובאי זה גשר האופנים עוברים ובאיזה גשר הגלגלים עוברים גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי היאך אני עומד כמה שיעור בפיסת ידי וכמה שיעור אצבעות רגלי גדולה מכולם כיסא כבודי היאך הוא עומד לאיזה רוח הוא משמש באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש ברביעי בשבת בחמישי בשבת בשישי בשבת לאיזה רוח משמשין וכי לא זהו הדרי זהו גדולתי זהו הדר יפיי שבניי מכירין את כבודי במידה הזאת ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך יהוה כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך (תהלים קד כד) מכאן היה רבי ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר אבל אם עזב תלמודו והניחו משיגו בושה וכלימה ליום הדין לכך נאמר ועוזב תוכחת מתעה אמר רבי בנאה שהקב”ה מרחיקו מלפניו

עץ חיים הקדמות הקדמת ר’ חיים ויטאל על שער ההקדמות – וכמ”ש במדרש משלי על פסוק לא ירעיב ה’ נפש צדיק וז”ל אמר ר’ ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין וכו’ היה ר’ ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה וכו’ בא מי שיש בידו מקרא ואינו בידו משנה וכו’ בא מי שיש בידו ב’ סדרים וכו’, בא מי שיש בידו הלכות וכו’ בא מי שיש בידו תורת כהנים וכו’ בא מי שיש בידו ה’ חומשי תורה וכו’ בא מי שיש בידו אגדה [וכו’] בא מי שיש בידו תלמוד וכו’ והקב”ה אומר לו בני הואיל ולא נתעסקת בתלמוד צפית במרכבה צפית בגאות שלי שאין הנאה לי בעולם אלא בשעה שת”ח יושבים ועוסקים ומביטים ומציצים ורואים והוגים המון התלמוד הזה. כסא כבודי היאך עומד וכו’ חשמל היאך עומד וכו’ ברק היאך עומד וכו’ כרוב וכו’ וגדולה מכלם מצפרני ועד קדקדי וכו’ וכי לא זה הוא הדרי זה הוא גדולתי זהו הדר יפיי שבני מכירין את כבודי וכו’ הרי מבואר בפירוש אף בדברי התנאים שאין האדם יוצא ידי חובתו לגמרי בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד אלא הוא מחוייב לעסוק בכל יכלתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה כי אין הנאה להקב”ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו כי בפשטי התורה ובספוריה ובדיניה ובמצותיה בהיותם כפשטם אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם יתברך אדרבה יש בהם מצות וחקים שאין הדעת סובלם

וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה וַאֲקֵימִית מִבְּנֵיכוֹן לִנְבִיאִין וּמֵעוּלֵמְכוֹן לְמַלְּפִין הַאַף לֵית דָּא בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל אֲמַר יְיָ תרגם יונתן למלפין שהיו פרושין מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה אין נזירה בכל מקום אלא ל’ פרישה

ספר יצירה לאברהם אבינו. ספר הבהיר לרבי נחוניה בן הקנה. ספר היכלות ומרכבה לרבי ישמעאל. ספר הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי. מה לגבי רבי עקיבא מתלמידיו רבי מאיר משנה כולי

רשימת ספרות ההיכלות והמרכבה:

לבחור ספר עיקרי מהספרות להתמקד בו. רצוי שיהיה יחסית שלם, נהיר ובעיקר פרקטי ולא רק תיאורטי. שיעור קומה טוענים שהוא יותר מאוחר. היכלות זוטרתי הוא מאוד חלקי. מה לגבי ספר היכלות, היכלות רבתי, מעשה מרכבה ומרכבה רבה.

חנוך א’?

היכלות זוטרתי – הירידה של רבי עקיבא

היכלות רבתי – עשרת הרוגי המלכות והירידה של רבי ישמעאל

מעשה מרכבה – זמירות

מרכבה רבה

ספר היכלות (חנוך ג’) – רבי ישמעאל מספר על הפיכתו של חנוך למטטרון

שיעור קומה

ברייתא דמעשה בראשית

ספר הרזים

חרבא דמשה

הבדלה דרבי עקיבא

ספר היצירה

רזא רבה / ספר הבהיר

מסכת היכלות – פרק ראשון: הקב״ה רם ונשא ואף כסאו רם ונשא. ומנין שהקב״ה נקרא רם ונשא שנאמר כה אמר ה׳ רם ונשא, ומנין שאף כסאו רם ונשא שנאמר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא […] אמר ר׳ ישמעאל כל השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר׳ עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו, שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו, ויברכו את שם כבודך, ומתרומם על כל ברכה ותהלה. 12 תם ונשלם מסכת היכלות, תהלה לאל נורא עלילות.

פרקי היכלות

3000 לפנה”ס – ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך ויחי ירד אחרי הולידו את חנוך שמנה מאות שנה ויולד בנים ובנות ויהיו כל ימי ירד שתים וששים שנה ותשע מאות שנה וימת ויחי חנוך חמש וששים שנה ויולד את מתושלח ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים

את הפסוק כי לקח אותו אלוהים תרגם יונתן והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיד וסליק לרקיעא במימר קדם ה’ וקרא שמה מטטרון ספרא רבא

[התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (פסאודו-יונתן, תרגום ירושלמי/ארץ ישראל) – תרגום לתורה שמוצאו מארץ ישראל, ולשונו ארמית גלילית. נכתב מתישהו בין המאה ה-4 למאה ה-14.]

דור שביעי לאדם הראשון

נולד בשנת תרכ”ב (622) לבריאת העולם – לפני 5160 שנה – בשנת 3139 לפנה”ס

ונלקח אל אלוהים בשנת תתקפ”ז (987) – לפני 4795 שנה – בשנת 2774 לפנה”ס

כ-2500 שנה לאחר מכן… ספר חנוך א’ (חנוך החבשי/ספר העירים) – נשתמר רק בתרגום לגעז (אתיופית). נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה ה-3 לפנה”ס בארמית. נפוץ ופופולרי מאוד בימי בית שני, ומוטיבים נרחבים מתוכו אומצו או עובדו-מחדש בספרים כמו ספר היובלים, “ספר הענקים”, צוואות בני יעקב ועוד. יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני וסופרים אחרים מתייחסים במובהק אל הסיפור החנוכי. במאה השנייה לספירה, בתקופת התגבשותה של התנועה הרבנית בארץ ישראל, קיימות עדויות למאמץ רחב-היקף לדכא את המסורות החנוכיות בכלל ואת הפרשנות המלאכית לבראשית ו’ בתוכן. הספרים העוסקים בו לא נכללו בקאנון התנ”ך ולא הועתקו עוד, כך נזכר בבראשית רבה כ”ו ה’ שרבי שמעון בר יוחאי התעקש שבני האלוהים הם בני דיינים (בהתבסס על המילה “ידון”) והיה “מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא”. חוקרים העלו מספר השערות לגבי המניע לדיכוי זה, שנבע לרוב הדעות מיריבות עם חוגים יהודיים מחוץ לטווח ההשפעה הרבני, שהוגדרו כמינים (בין אם נוצרים קדומים, נוטים למיסטיקה ואסטרולוגיה או כולם ביחד) ושאצלם הספרות החנוכית הוסיפה למלא תפקיד חשוב. מוטיבים חנוכיים עלו שוב במדרשים מאוחרים כפרקי דרבי אליעזר מן המאה השמינית, אך הספר עצמו נותר עלום.. התגלו קטעים רחבים מן המקור הארמי של הספר כחלק ממגילות ים המלח; חנוך הוא השלישי הנפוץ ביותר מבין החיבורים שנמצאו, עדות לפופולריות שלו בימי בית שני.

ספר היובלים – מתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 קטעים קטנים של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב. רק התרגום החבשי (לשפת געז) הנקרא “כופאלה” של הספר השתמר בשלמותו. משערים כי ספר היובלים נכתב בידי יהודים במאה ה-2 לפנה”ס.  מכונה גם “בראשית זוטא”, “צוואת משה”, “גילוי משה”, ולפי חלק מהחוקרים אליו הכוונה בספר ברית דמשק בשם “ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם”. לפי המסגרת העלילתית של הספר, מטטרון – מלאך הפנים חוזר על הסיפורים בפני משה במעמד הר סיני. לכל אירוע בספר היובלים מצוין תאריך מדויק, הקובע את מספר השנים שחלפו מאז בריאת העולם עד התרחשות אותו מאורע ולעיתים אף את החודש והיום באותה שנה ספציפית. תולדות האנושות מתוארות במחזורים של שבע שנים (שמיטות) המכונים בספר “שבוע”, ובמחזורים של שבעה “שבועות” (49 שנים) המכונים “יובל”. לוח השנה הנהוג בספר היובלים (ומהווה בו מוטיב מרכזי) הוא לוח שנה שמשי בן 364 יום. לוח זה היה נהוג גם בחיי הקהילה שכתביה נתגלו בקומראן, ונזכר בכתבים רבים נוספים שנתגלו במקום, כמו גם בספר מהלך המאורות.

ספר חנוך ב’ (ספר רזי חנוך/חנוך הסלאבי) – נשתמר רק בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה. כנראה מקור זה היה תרגום של טקסט ביוונית, תרגום מטקסט מקורי שנכתב בארמית או בעברית. מתוארך בין 100 לפנה”ס למאה ה-1 לספירה. השימוש הראשון בביטוי מקצץ בנטיעות.

בית הלל

הלל הזקן (112 לפנה”ס-9 לספירה) – היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. שמאי הזקן, שהיה אב בית הדין באותה התקופה, היה בר-הפלוגתא הקבוע שלו, לאחר שמנחם עזב את התפקיד. מייסדה של שושלת נשיאי הסנהדרין, אשר התקיימה במשך 15 דורות ו-450 שנה עד לביטול מוסד הנשיאות במאה ה-5.

הלל היה אומר נגד שמא אבד שמא דילא מוסיף יסוף ודילא יליף קטלא חייב ודישתמש בתגא חלף

הלל אומר אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש אף הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים אמר לה על דאטיפת אטיפוך וסוף מטיפייך יטופון הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זימה מרבה נשים מרבה כשפים מרבה תורה מרבה חיים מרבה ישיבה מרבה חכמה קנה שם טוב קנה לו לעצמו קנה דברי תורה קנה חיי העולם הבא

השושלת המשפחתית של הלל הזקן

שמעון בן הלל – בנו של הלל הזקן, והמשיך אותו כנשיא הסנהדרין.

רבן גמליאל הזקן – תנא בדור הראשון, נשיא הסנהדרין סביב השנים 10-50. בימיו גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות.

רבן שמעון בן גמליאל הזקן (10-70) – תנא בשלהי הדור הראשון. אחד מעשרת הרוגי מלכות. רבן שמעון הוּצא להורג יחד עם רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, בתאריך כ”ה בסיוון. הרומאים לא הסכימו לאפשר לבנו, רבן גמליאל, לרשת את התפקיד, ואף רצו להורגו. רבן יוחנן בן זכאי ביקש מהם להימנע מכך, ונענה בהסכמה. עם הריגתו של רבן שמעון, תפס רבן יוחנן בן זכאי את תפקיד הנשיא למשך שנים אחדות, שבהן תיקן תקנות והרים מעט את רוח העם לאחר החורבן, תוך שהוא מעביר את בירת התורה מירושלים החרבה ליבנה. לאחר מכן מסר את התפקיד לבנו של רבן שמעון, רבן גמליאל דיבנה.

רבן גמליאל דיבנה (דור שני לתנאים) – חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה (עד 117 לספירה). נאלץ לעבור לעכו לפרק זמן מסוים, ואף העביר אליה את הסנהדרין. עסק בתורה ובהלכה יחד עם חכמי דורו – רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי עקיבא. מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. תלמידיו: רבי עקיבא ורבי ישמעאל.

רבן שמעון בן גמליאל השני (130-160 לספ’) – נשיא הסנהדרין באושא בדור שאחרי מרד בר כוכבא. תנא בדור החמישי, חברם של רבי מאיר, רבי יהושע בן קרחה ושאר תלמידי רבי עקיבא.

רבי יהודה הנשיא (135-219 לספ’) – תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, וחותֵם תקופת התנאים. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. חי בטבריה, בבית שערים ובציפורי. על פי חלק מהמסורות נקבר בבית שערים ועל פי אחרות בציפורי.

רבותיו של רבי נחוניא בן הקנה

רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול היה מראשי הדור הראשון של התנאים, ושימש ככהן גדול בסוף ימי בית המקדש השני. חבריו העידו בו כי ידע את השם המפורש וכי עלה בעזרתו לרקיע כדי לברר אם גזירת עשרת הרוגי מלכות נגזרה מן השמיים. שמואל הקטן חזה את הריגתו מראש, וסיפר לסובבים אותו בשעת פטירתו: “שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא”. רבי ישמעאל כהן גדול הוצא להורג, יחד עם רבן שמעון בן גמליאל הזקן, על פי המסורת, בתאריך כ”ה בסיון, בשנת ג’תתכ”ח (יום שני 11/6/68).

תניא א”ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יה”ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקמ”ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך

מנחם – תנא שחי בדור האחרון של תקופת הזוגות, בן זוגו של הלל הזקן. הוא “יצא”, ובעקבות זאת הוחלף על ידי שמאי הזקן

70 חורבן בית המקדש השני

הפרושים לא הכירו בזכותם של הרומאים – שכונו בספרות חז”ל “מלכות הרשעה” – לשלוט בארץ ישראל, ולגבות מיסים. אימרת “דינא דמלכותא דינא”, היא הלכה בבלית מהמאה השלישית לספירה. “חכמי הפרושים התחלקו לשני פלגים, זו המתונה, המיוצגת על־ידי בית הלל, אשר חששו מהתנגשות חזיתית עם רומי; וזו הקנאית, הבלתי־מתפשרת של בית שמאי, אשר הביאה בסופו של דבר לפריצת המרד הגדול נגד רומי (66–70 לספירה).

טראיאנוס אולפיוס קיסר

מַרְקוּס אוּלְפִּיוּס נֶרְוָוה טְרַאיָאנוּס (בלטינית: Marcus Ulpius Nerva Traianus‏; 18 בספטמבר 53 – 9 באוגוסט 117) היה קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו. היה השני מבין “חמשת הקיסרים הטובים”. תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. במסורת היהודית זכור טראיאנוס כמדכאו ביד רמה של מרד התפוצות אשר פרץ בשנת 115 בקרב היהודים בגולה. במסורת היהודית ידוע כרשע מרושע. לאחר תקופה קשה, בה היו זכרונות המרד הגדול עוד טריים, ו”המס היהודי” שהוטל על ידי אספסיאנוס, נגבה בחוזק יד מן היהודים שברחבי האימפריה, הייתה תקופת שלטונו של נרווה (96-98) כמשב רוח רענן. נרווה ניסה להיטיב עם היהודים ולפייסם. טראיאנוס לא המשיך בקו זה. בימי כהונתו פרץ מרד התפוצות, אשר דוכא בידו בחוזק יד. מאות אלפים מיהודי התפוצות הומתו בחרב בכל רחבי האימפריה, ובית הכנסת הגדול באלכסנדריה שהיה ידוע ביפיו ובתפארתו, הוחרב. נזכר במדרש איכה רבה בכינוי “שחיק עצמות” שהיה שמור לצוררים מסוגם של נבוכדנצר השני, אספסיאנוס ואדריאנוס אשר פגעו בעם ישראל באופן קריטי.

אדריאנוס קיסר

פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס הַדְרִיָאנוּס (בלטינית: Publius Aelius Traianus Hadrianus), הנקרא בקיצור אדריאנוס או הדריאנוס (24 בינואר 76 – 10 ביולי 138) היה קיסר רומא משנת 117 ועד מותו. נחשב כשלישי מבין חמשת הקיסרים הטובים, ותקופת שלטונו נחשבת כאחת המשגשגות בתקופות שלטון הקיסרים. במסורת היהודית הוא מוזכר לשלילה בשל דיכוי מרד בר כוכבא, שבו קיפחו חייהם מאות אלפי יהודים ובהם עשרת הרוגי מלכות, ובשל גזירות השמד שגזר. בספרות חז”ל כונה “שחיק טמיא” (שיישחקו עצמותיו).  הוא הוציא מספר ערים בארץ ישראל כמו טבריה מידי שליטיהם היהודיים, ומסר אותם לידי האוכלוסייה הפגנית. כמו כן, הוא תכנן לבנות את ירושלים מחדש כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. שרשרת האירועים הללו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132. ראש מנהיגי החכמים רבי יהושע בן חנניה, שמתואר כ”אב בחכמה” והיה זקן מופלג, מנסה בבקעת בית רימון להשקיט את אש המרד, באמצעות משל האריה והחסידה. נראה כי מתינותו של רבי יהושע הייתה בשל היותו תלמיד ריב”ז, ואולי גם בשל העובדה שהיה מודע לעוצמתה של רומא, לאחר שחזה מקרוב בחורבנו של הבית השני.

מרד בר כוכבא (132–136 לספירה)

מרד של יהודים בארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בראשותו של קיסר אדריאנוס, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול. בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד דוכא ביד ברזל. בדומה למדיניותו של טראיאנוס בדאקיה, אדריאנוס נקט במדיניות של החרבה טוטאלית. מאות אלפי יהודים נטבחו, מאות רבות של יישובים ביהודה הוחרבו עד היסוד, האליטה נרצחה, ונגזרו גזירות שמד, כדי לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד המאה ה-20. יהדות ארץ ישראל השתקמה בהדרגה ואף חוותה פריחה זמן קצר לאחר מכן. שלטו יהודים לפחות בירושלים וככל הנראה גם באזורים נוספים במהלך מרד הרקליוס (614–630 לספירה). בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל בארץ ישראל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב באופן מוחלט, ורוב האוכלוסייה היהודית התמקמה בגליל. השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון. חוקרים מודרניים סבורים שיש להחשיב את הגלות של בית שני החל מתקופה זו, ולא מתקופת חורבן הבית השני, כפי שקבעו חוקרים נוצרים־פרוטסטנטים. כיוון שגם לאחרי חורבן בית שני, הייתה קהילה יהודית תוססת, פוריה ויצרנית בארץ ישראל, שאף הצליחה להקים מתוכה כוח צבאי רציני.

גזירות אדריאנוס

גזירות אדריאנוס היו מכלול פעולות העונשין שהטיל הקיסר אדריאנוס על התושבים המורדים בארץ ישראל לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, שנקראו במקורות היהודיים “גזירות השמד”. באמצעות גזירות אלו ביקש הקיסר להביא סוף להתנגדות היהודית לשלטונה של רומא. הגזירות כללו שורה של צווים שמטרתם הייתה לעקור את האלמנטים הלאומיים והדתיים מהקהילה היהודית ביהודה, כולל איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והן בוצעו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, על הר הבית הוקם מתחם מקודש לאל יופיטר ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה. החכמים ששמרו על המצוות ולא מילאו אחר הצווים, הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע עיקר סיפורם של עשרת הרוגי מלכות.

עשרת הרוגי מלכות

רבן שמעון בן גמליאל הזקן

רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

רבן גמליאל דיבנה?

רבי שמעון בן הסגן?

רבי ישמעאל בן אלישע?

רבי עקיבא בן יוסף – במסכת שמחות מסופר שכששמעו רבי יהודה בן בבא ורבי חנינא בן תרדיון שנהרג רבי עקיבא בקיסרי, “עמדו וחגרו את מתניהם שקים, ואמרו: אחינו ישראל שמעונו… לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת”

רבי חנינא בן תרדיון – מחשובי התנאים (דור שלישי) בדור מרד בר כוכבא ולאחריו. נולד במאה ה־1 והוצא להורג במאה ה־2. חי בארץ ישראל.

רבי יהודה בן בבא – תנא בדור השלישי (תחילת המאה ה-2 לספירה). אחד מעשרת הרוגי מלכות. חי בתקופת מרד בר כוכבא, והיה חברו הטוב של רבי עקיבא.

תוספתא מגילה ג, כח: סומא פורס על שמע ומתרגם רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרס על שמע אמרו לו הרבה דרשו במרכבה ולא ראו אותה מעולם

רבי טרפון / אלעזר חרסנה (רבי אלעזר בן חרסום – כהן גדול בתקופת בית המקדש השני. במדרש איכה רבה פרק ב’ מוזכר שיש אומרים ש”רבי אלעזר חרסנה” היה אחד מעשרת הרוגי מלכות.) / רבי יוסי (כנראה הגלילי) / רבי אלעזר בן שמוע – הוא סתם “רבי אלעזר” במשניות ובברייתות. תנא בדור הרביעי, מתלמידי רבי עקיבא. באמצע המאה השנייה לספירה, כהן, והיה בעל השפעה מרובה על המשכיות מסירת התורה שבעל פה. היה האחרון שבחמשת תלמידיו הצעירים של רבי עקיבא ונחשב לתלמיד מובהק שלו, נסמך על ידי רבי יהודה בן בבא, אך למד גם אצל רבי יהושע ורבי טרפון. לפי מדרש “אלה אזכרה” נמנה עם עשרת הרוגי מלכות.

רבי אלעזר בן פדת – הוא סתם “רבי אלעזר” בתלמוד, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי.

רבי יהודה בן דמא / רבי יהודה הנחתום / רבי חנינא סגן הכהנים

רבי חוצפית המתורגמן

רבי חנינא בן חכינאי / שמעון בן עזאי

רבי ישבב הסופר

החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות. סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה’. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן. השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק – “וחי בהם”. ונראה שהם ראו היתר לעצמם, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר. נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור. תגובת חלק מהחכמים לגזרות הייתה ניסיון להתחמק מהם ולקיים מצוות בסתר. ככל הנראה ננקטה דרך זו מכיוון שהגזרות היו על מצוות עשה, על ידי הגמשת ההלכה כדי לעקוף את הגזרות. במקרה שיהודי נתפס הוא נקט גישה של הכחשת האשמות או הודאה באשמה. תגובה של חלק אחר מהחכמים שסירבו לציית לגזרות מתוך עיקרון, ולכן הפרו אותם ומתו על קידוש השם. התלמוד מאריך מאוד בסיפוריו על חכמים אלו, שמסרו את נפשם או שהסתכנו בכך. בין חכמים אלו ניתן למנות את רבי עקיבא בן יוסף, רבי חנינא בן תרדיון ורבי אלעזר בן שמוע שלימדו תורה ברבים, ורבי יהודה בן בבא שסמך זקנים בבקעה אחת. חכמים נוספים שנכללו בעשרת הרוגי מלכות שנהרגו בין חורבן בית שני לגזרות אדריאנוס, היו רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר ורבי חנינא בן חכינאי. חכם נוסף שמסופר עליו כי נתפס היה רבי אלעזר בן פרטא. ישנם מקורות התולים את מותו בלא עת של בן עזאי בכך שהוצא להורג בידי הרומאים בזמן אדריינוס ויש מקורות הסוברים כי הדבר נבע בשל הצצתו לפרדס הקבלה. על פי הפיוט “אלה אזכרה” תלמידי חכמים נוספים שעברו על הגזרות וסיכנו את עצמם בכך שנסמכו לשופטים היו: רבי מאיר, רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, ויש אף מוסיפים את רבי נחמיה. סיפור יוצא דופן מספר התלמוד על רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא ומחשובי חכמי המשנה, שהצליח באמצעות שוחד לפדות מבית בושת, את אחות אשתו שהייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אליו הוכנסה כענישה בשל לימוד התורה של אביה. כאשר נודע הדבר לשלטונות הוא נהפך למבוקש ודמותו נחקקה על שערי רומי. כאשר כמעט תפסוהו ברח לבית בושת והתחזה לאחד מהאנשים שם, והצליח להימלט בסופו של דבר בעור שיניו. רדיפת השלטונות היא שגרמה לו לברוח מארץ ישראל לבבל. שבח על מסירותם של אנשי תקופה זו אף שגזרות שמד אלו לא נמשכו שנים רבות, הן הותירו רושם עז במקורות היהודים. מאוחר יותר אנו רואים שגדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני רבי יוחנן, שנולד כחצי יובל לאחר המרד, ממשיך את גישת רבי עקיבא וחביריו: “כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ועל יהרג. חוץ מעבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצווה קלה יהרג ובל יעבור”. במקור נוסף חז”ל משבחים את מסירותם של בני דור זה: “אִשָּׁה יִרְאַת ה’ – זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי (תלמידו של רבי עקיבא), שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה” (מסכת סנהדרין כ, א). גם הרמב”ם בימי הביניים הצדיק את גישתם של ‘רבי עקיבא וחבריו’, וכתב שאלו “הם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם”[50]. מעבר לכל האמירות ההיסטוריות והאגדתיות המתייחסות למצב בתקופה זו, ניתן למצוא בהלכה משקעים מתקופה זו כמו אמירתו של רבי יוחנן הטוען כי משנה מסוימת במסכת ראש השנה התייחסה לתקופת השמד ואיננה רלוונטית יותר[51]. וכנ”ל אמירתו של רב יהודה במסכת גיטין לגבי עניין אחר[52]. חז”ל אף קבעו את הכלל ההלכתי שאין עוקרים תקנה בגלל גזרת שמד, מפני שהגזרה תתבטל בסופו של דבר[53]. במשנה ישנה הלכה מיוחדת הקשורה למציאת תפילין[54], גם בתוספתא ישנן עדויות שונות לגבי צורת ביצוע מצוות כמו קריאת שמע, קריאה בספר תורה, קריאת מגילה וסוכה, שנשנו לתקופה זו בלבד[55]. ספיחים לגזרות אדריאנוס ניתן למצוא בסיפור מפורסם הוא על רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, שהתנגד לרומאים בעיקר בשל הריגת רבו רבי עקיבא ושאר החכמים, בתקופה שלאחר ביטול חלק מהגזרות, ונרדף על ידם עד שהוצרך להתחבא במערה בפקיעין, ממנה יצא רק לאחר 13 שנה במות הקיסר אנטונינוס פיוס

לאחר מותו של אדריאנוס, על פי הבבלי בתענית, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות[58]. המשך הקיום היהודי בארץ ישראל על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. עם חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, עבר מרכז ההנהגה ליבנה ולאחר מכן אל אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. היישוב אמנם לא הצליח להקים ביהודה מרכז רוחני, והמרכז הרוחני נדד אל הגליל, אך יהודים ישבו בארץ ישראל עוד מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא. למרד הייתה השפעה משמעותית על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.

לאחר חורבן בית המקדש קם ביבנה מרכז של חכמים בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי ממנו צמחה בהדרגה התנועה הרבנית שעתידה הייתה לתפוס בהדרגה את הסמכות הרוחנית. בתקופה זו שלט רבן גמליאל דיבנה שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות

בעקבות חורבן בית המקדש, פסקו הפלגים היהודיים השונים (צדוקים, פרושים ואיסיים) מלהתקיים ככאלה והעם היהודי כולו בארץ ישראל התאחד תחת הנהגתם של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל והסנהדרין ביבנה. תקופת “דור יבנה” (132-70 לספירה) הייתה תקופת שיקום ביישוב היהודי והפיכת הגליל למרכז היהודי העיקרי. תקופה זו נקטעה בברוטאליות על ידי מרד בר כוכבא (135-132 לספירה). לאחר דיכוי המרד על ידי הרומאים התרכזו היהודים בעיקר בגליל, בגולן, בעמק הירדן הדרומי ובדרום הרי יהודה בין עין גדי לגרר, וכן בסביבת לוד, יבנה ואשדוד. כשנתיים לאחר שוך המרד וביטול גזירות אדריאנוס, נדד המרכז היהודי (הנשיאות והסנהדרין) לעיר אושא בגליל, בפיקוח רומי, ובראש ההנהגה היהודית עמד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, אשר דאג לשפר את היחסים עם השלטון הרומי. יורשו, בנו רבי יהודה הנשיא, או בקיצור “רבי”, עמד אחריו בראש הנשיאות והסנהדרין. בתקופתו התמקם המרכז בבית שערים שבעמק יזרעאל ואחר כך בטבריה הגלילית. נשיאותו של ר’ יהודה הייתה חסרת תקדים בכל המובנים: שיפור היחסים עם רומא, חיזוק מעמד הנשיאות, הטבה משמעותית בחיי הכלכלה, אבטחת חיים חברתיים תקינים וצמיחת היצירה התרבותית. גולת הכותרת הייתה עריכת המפעל המונומנטלי של המשנה וחתימתו בשישה סדרים. פטירתו של רבי וירושת בנו (רבן גמליאל דרבי) ונכדו (רבי יהודה נשיאה) עמדו בסימן תקופת האנרכיה שבאימפריה הרומית (294-235 לספירה), או המשבר האימפריאלי בארץ ישראל ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי, שהתבטא גם בשקיעת רמת הלימודים וגם בירידה פיזית של יהודים רבים מהארץ לבבל, שם המצב הכלכלי היה טוב בהרבה. למרות זה, הונחה התשתית באותה תקופה לעריכתו וחתימתו של התלמוד הירושלמי (“הטברייני”). סוף תקופה זו מתבטא בשקיעתה של התרבות ההלניסטית והתחזקותה של הנצרות, עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, לאחר שהכיר בנצרות כדת לגיטימית כ-11 שנים קודם לכן.

היכלות רבתי -סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה.

קיסריה

סוף המאה ה-1 לפנה”ס: בניית העיר קיסריה על ידי הורדוס.

6 – 639 : התקופה הרומית והביזנטית.והוא היה אומר שתים לפניך אני מעיד ומתרה אין היורד למרכבה אלא מי שיש בו שני מדות הללו מי שקרא ושנה תורה נביאים וכתובים ושונה משניות הלכות ואגדות ופתרון הלכות אסור והיתר ומי שקיים כל תורה כולה ושומר כל האזהרות וכל חוקים ומשפטים ותורות שנאמרו למשה בסיני

התקופה הביזנטית (324 – 638)

639 : הכיבוש המוסלמי

לאחר מותו של הורדוס (4 לפנה”ס) עלתה קרנה של קיסריה, ובשנת 6 לספירה, לאחר שהודח ארכלאוס בנו של הורדוס, היא הפכה למקום מושבם של נציבי יהודה הרומיים. בעיר חייתה אוכלוסייה מעורבת, אך היה לה צביון הלניסטי מובהק. תושבי העיר היהודים סבלו לעיתים קרובות מהתנכלויות שכניהם הנוכרים, ומתיחות מתמדת שררה בין היהודים לנוכרים. בימי הנציב אנטוניוס פליקס פרצו בה מהומות דמים ובימי גסיוס פלורוס, בשנת 66, הביאה שרשרת אירועים סמוך לבית הכנסת שבעיר לפרוץ מהומות דמים בין יהודים לנוכרים, שנתנו את האות לתחילתו של המרד הגדול. בית הכנסת בקיסריה כונה לאחר מכן במקורות “כּנִיסָתַא דֶמָרדוּתָא”. בימי מרד בר כוכבא הייתה קיסריה בסיס האספקה הראשי של הצבא הרומי, ומאוחר יותר הוצאו בה להורג כמה מעשרת הרוגי מלכות, ובהם רבי עקיבא. אספסיאנוס העלה את העיר לדרגת קולוניה בעלת זכויות מוגבלות, ומאוחר יותר העניק לה אלכסנדר סוורוס את התואר “מטרופולין”. בתקופה הרומית התיכונה שבה והתחזקה בה הקהילה היהודית, והיא הפכה למרכז יהודי חשוב.

בתקופה הביזנטית הייתה קיסריה המטרופולין של “פלשתינה פרימה” ומרכז נוצרי חשוב. בין השאר חיו בה אבות הכנסייה אוריגנס (אשר כתב בעיר את “הקספלה” – תרגום התנ”ך ליוונית בחמש גרסאות), ואוזביוס (אשר כתב בעיר את “האונומסטיקון” – רשימת יישובי ארץ ישראל, ואת “תולדות הכנסייה”). לעיר הייתה חשיבות גדולה בעיני הנוצרים, מאחר שבה, על-פי המסורת הנוצרית, התנצר עובד האלילים הראשון, הקנטוריון קורנליוס. בנוסף, ישבו בה יהודים ובתוכם רבי אושעיא ואחריו רבי אבהו דקיסרין. לדעת חלק מחוקרי התלמוד נערכה בעיר קיסריה מסכת נזיקין מהתלמוד הירושלמי.[4] בראשית המאה ה-5 חולקה הארץ לכמה מחוזות, וקיסריה נבחרה לבירתה של “פלשתינה פרימה”. במאה ה-6 נולד בקיסריה פרוקופיוס, שהפך לסופרו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. יחד עם כל ארץ ישראל, נכבשה קיסריה במאה ה-7 על ידי המוסלמים. הנוסע בנימין מטודלה (1170-1168) מספר שמצא בקיסריה עשרה יהודים ו-200 שומרונים.[5] בסוף המאה ה-12 עברה השליטה בקיסריה בין הצלבנים לצלאח א-דין לסירוגין. במאה ה-13 נכבשה בידי הממלוכים ובראשם הסולטאן ביברס, וחרבה יחד עם שאר ערי החוף בארץ ישראל.

יורדי המרכבה – מה הם למדו ובאיזה נוסח הם התפללו?

היכלות רבתי – והוא היה אומר שתים לפניך אני מעיד ומתרה אין היורד למרכבה אלא מי שיש בו שני מדות הללו מי שקרא ושנה תורה נביאים וכתובים ושונה משניות הלכות ואגדות ופתרון הלכות אסור והיתר ומי שקיים כל תורה כולה ושומר כל האזהרות וכל חוקים ומשפטים ותורות שנאמרו למשה בסיני:

הם כתבו בעברית והשתמשו בשמות של אנשים שכנראה הם העריצו והם התנאים מתקופת המשנה והתוספתא שנמסרו בעברית והם רבי עקיבא, רבי ישמעאל, רבי נחוניה בן הקנה ועוד ואם הם היו בתקופת האמוראים כנראה היו כותבים בארמית ומשתמשים בשמות של האמוראים או תנאים מאוחרים יותר. מסתבר שהם היו חיים בארץ ישראל בסביבות תקופת המשנה וכנראה לא הכירו את התלמוד.

העובדה שרומי היא האויב ולא הנצרות או האיסלאם מחזקים את הסברה שהתקופה היא ימי השליטה של האימפריה הרומית בארץ ישראל (השנים הם 63-324).

אפשר למקד את זה אפילו יותר כי מאחר ורבי עקיבא כבר נהרג מדובר בתקופה שאחרי דור יבנה ומרד בר כוכבא (132-136). באותה תקופה הסנהדרין עוברת מיבנה לגליל (אושא/שפרעם). מאוחר יותר (מתי בדיוק?) היא תעבור לבית שערים, לציפורי ולטבריה. (רבי יהודה הנשיא – נשיא הסנהדרין, שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה איתו לשם גם הסנהדרין. בימי רבי יהודה נשיאה, עברה הסנהדרין לטבריה למשך תקופה ארוכה.)

כלומר, ספרות ההיכלות והמרכבה נכתבה כנראה בין 136 ל-324, טווח של 188 שנה.

גם אם הייתה להם תפילה ממוסדת, לא בטוח שהם הסכימו עם כל המשניות. אולי הם דווקא דגלו בברייתות שלא נתקבלו להלכה ונחתמו במשנה. התושב”ע שהגיעה דרך רבי עקיבא מבני ברק/לוד התחלקה לכמה ענפים: המשניות זה אוסף של ברייתות שהגיעו דרך רבי מאיר מטבעין וערדסקין (הסמוכות לחיפה) ונחתמו במשנה, התוספתא זה אוסף ברייתות (שנסדרו ע”י ר’ חייא ור’ אושעיא) שהגיע דרך בית מדרשו של רבי נחמיה, הספרא דרך רבי יהודה בר אלעאי מאושא, הספרי דרך רבי שמעון, ומה לגבי ספרות ההיכלות? אולי דרך רבי ישמעאל מכפר עזיז (שבדרום יהודה ליד גבול אדום משם היה מגיע ליבנה לדון עם החכמים בענייני הלכה. כשגלתה הסנהדרין לאושא נדד עמה)? רבי אלעזר בן שמוע מהגליל? רבי יוסי מציפורי?

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת מנא הני מילי א”ר יהושע ב”ל אמר קרא אשרי יושבי ביתך ואמר ר’ יהושע ב”ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא’ אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תניא נמי הכי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנא’ אשרי יושבי ביתך לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת

לגבי לימודים הם בטח למדו את כל התנ”ך, בעיקר ספר יחזקאל ושיר השירים. לא ברור אם הם למדו משנה או משהו נוסף. כנראה רק בעברית בכל מקרה. מצד שני יש קצת ארמית גם אבל אולי זה תוספת מאוחרת. וגם אם לא, זה שבחרו לכתוב את הרוב בעברית למרות שאולי ידעו ארמית מראה שהם היו יותר כמו התנאים מאשר כמו האמוראים גם מבחינת התקופה. ולגבי יוונית שאולי מופיעה מדי פעם. אם היא לא תוספת, אולי זה מעיד על הזמן בו זה נכתב.

היכלות רבתי

אמר רבי ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאה שמועה קשה מרומי לומר תפשו מאבירי ישראל ארבעה אנשים רבן שמעון בן גמליאל רבי ישמעאל בן אלישע ורבי אלעזר ורבי יהודה בן בבא ושמונה אלפים תלמידים מירושלים פדיון שלהם וכיון שראה רבי נחוניא בן הקנה גזרו זו עמד והורידם למרכבה שר הפנים אמר לי עשרה נתנו ונתנו לסמא”ל הרשע שרה של רומי לומר לך והכחד מישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים וגונב איש ומכרו וגו’ לפי שעמדה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה לפניו רבונו של עולם כתבת בתורתך וגונב איש ומכרו וגו’ ובני ישראל שגנבו את יוסף אחיהם ומכרוהו מה בא עליהם מיד נתנה רשות לסמא”ל להכחיד עשרה גבורים תחתיהם להשלים הגזרה ושמורה לו להנקם כשיגיע עת יפקד ה’ על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה באדמה שהוא נשחט ומוטל הוא וכל שרי מלכות שבמרום כגדיים וכבשים של יום הכפורים אמר רבי ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאים הללו כי התרו והתנו בו בסמא”ל והוא אמר קבלתי עלי ויכחדו עשרה אבירים הללו

אמר ר’ ישמעאל סח לי סגגסגא”ל שר הפנים ידידי שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל ישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובכה והיו הדמעות נופלות מעיניו ונופלות על פני אמרתי לו הדר זיו מרום למה תבכה אמר לי ידידי בא ואכניסך ואודיעך מה גנוז לישראל עם קדש תפשני והכניסני בחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות של הפנקסים ופתח והראני כמה צרות כתובות צוררות משונות זו מזו אמרתי לו הללו למי אמר לי לישראל אמרתי לו ויכולין לעמוד בהם אמר לי למחר בא ואודיעך צרות משונות מאלה למחר הכניסני לחדרי חדרים והראני צרות משונות מהראשונות אשר לחרב ולרעב ולשבי אמרתי לו הדר זיוי ישראל בלבד חטאו אמר לי בכל יום מתחדשות צרות רבות עליהם מאלה וכשנכנסים לבתי כנסיות ועונין אמן יהא שמיה רבא אין אנו מניחים אותם לצאת מחדרי חדרים.

בבלי ברכות כא, ב: איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך כי אתא רב דימי אמר ר’ יהודה ור”ש תלמידי דרבי יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק ולית הלכתא כותיה

לופינוס קיסר

פרק ז אות ד: אמר ר’ ישמעאל מה עשו בית דין של מעלה באותה שעה צוו למלאכי חבלה וירדו ועשו על לופינוס קיסר ונחרצה ולא נשתייר בכל שריד ופליט ורפה אשת נעוריו וכל אמהותיו ופלגשיו היו טרופין ומוטלין לפניו כל בניו ובני ביתו וכל מחמדי עיניו:

פרק ז אות ה: מה עשו לאותו רשע ניוולוהו ונבלוהו במתיו מפני שהיו מוטלין לפניו וכיון שהיה שולח ידו כל בריה ליטול אחד ממתיו של לופינוס קיסר להניחו על מטתו לקברו היה התהום בולעו שהיה מושך יד ופולטו והיו מוטלין לפניו ולא עוד אלא שסרחו ונבאשו בכל היכל מלכותו והיו מתבייש בפני שרי המלכיות שהיו נכנסין לפניו:

פרק ח אות א: אמר ר’ ישמעאל סח לי סורי”א שר הפנים ידידי אומר לך כל בושה וכל כלימה של אותו רשע למה על רבי חנינא בן תרדיון שהגיע יומו להורגו אמר לו מרי קיסר חזור בך על אותו חכם שלא יהרג אמר ימות הוא וכל בני ביתו ורומי תספה עמו ובדבר הזה איני חוזר:

פרק ח אות ב: אמר ר’ ישמעאל סח לי סורי”א שר הפנים ידידי אל תעצב במדה זאת שאתה נפטר בה לבית עולמך שכבר מלא והדריא”ל ה’ אלקי ישראל שחוק על אותו רשע ואמר הדר גאון שאני שרוי בו וכסא כבוד שסלסלו לו בין שאיני עוזב משנברא ועדי עד שאני מטעימו טעם אור וגחלי אש כרובים ואופנים וחיות הקדש ושרפים לאותו רשע בגהנם על ידי רבי חנינא בן תרדיון:

פרק ח אות ג: שח לי סוריי”א שר הפנים ידידי אומר לך מה עשה הדר טהור זיו הדר אוריה”ם ה’ אלקי ישראל ואית דאמרי אוהיהי”ם ה’ אלקי ישראל באותה שעה צוני וירדתי ודחפתי את לופינוס קיסר מהיכלו שהיה ישן בו בלילה והולכתי אותו בבית להקת חזירים וכלבים והכנסתי את רבי חנינא בן תרדיון והולכתי אותו בהיכלו של לופינוס קיסר למחר באו ההורגים על שנצטוו על ר’ חנינא בן תרדיון לומר נפלאות יושב ועושה בבית המדרש ויושב ומלמד תורה לאבירי ישראל התיזו את ראשו ונדמה להם לופינוס קיסר כר’ חנינא בן תרדיון וחתכו את ראשו:

פרק ח אות ד ד ר’ חנינא בן תרדיון קשר כתר מלכותו ומלך על רומי כצורת פניו של לופינוס קיסר ששה חדשים והרג ששת אלפים הגמונים אלף לחדש והעמידו בצורת ר’ חנינא בן תרדיון לופינוס קיסר לפני רומי ונטלוהו והשליכוהו באש והמיתוהו ואחר החיותן של מעלה תפשוהו והטילוהו באש ובמדה זו לכל עשרה חכמי ישראל:

זוהר פרשת בשלח

רבי אבא אמר משמיה דרב ייסא סבא, והכי אמר רבי שמעון, זמין קודשא בריך הוא לאחייא לכל אינון מלכין דעקו לישראל ולירושלם, לאנדריאנוס ללופינוס ונבוכדנצר ולסנחריב, ולכל שאר מלכי עמין דחריבו ביתיה, ולשלטאה לון כקדמיתא, ויתכנשון עמהון שאר עמין, וזמין קודשא בריך הוא לאתפרעא מנייהו באתגלייא סחרני ירושלם, הדא הוא דכתיב וזאת תהיה המגפה אשר יגף יהו”ה את כל העמים אשר צבאו על ירושלם, אשר יצבאו לא כתיב, אלא אשר צבאו, כדין כתיב וברב גאונך תהרוס קמיך, ודא לזמנא דאתא משיחא כתיב, ושירתא דא שירתא דעלמין היא:

אנטונינוס פיוס (138–161 לספירה)

עם עלייתו של יורשו של אדריאנוס, אנטונינוס פיוס לשלטון בשנת 138 חלה הקלה ביחסים עם היהודים ורוב הגזרות בוטלו. בתלמוד מסופר כי הדבר נעשה לאחר שיהודה בן שמוע וחבריו נטלו יוזמה והפגינו ברומי[21]. בתלמוד מסופר כי רבי שמעון בר יוחאי הלך לעת זקנותו בראש משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטלו האיסורים על השבת והמילה שעדיין נותרו על כנם או נגזרו מחדש[22].

הקלה ביחסים עם היהודים נעשתה שלוש שנים לאחר דיכוי המרד, עם מותו של אדריאנוס ועלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס בשנת 138. יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות, וחזר למדיניות הרומאית המסורתית, של הבטחת חופש הדת של היהודים. ואף אפשר הקמת בית דין לענייני ממונות. צעדים אלו אפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה, למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. המועצות העירוניות בטבריה וציפורי חזרו לידי היהודים, אך איסור התיישבות בירושלים עמד בעינו, אם כי השלטונות העלימו עין מעליה לרגל של יהודים, שלא השתהו במקום זמן רב. הכלכלה היהודית בגליל התאוששה, והגליל נשאר יהודי כמעט בשלמותו. ובהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות הדחיקה את התקוות המשיחיות, והשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ, ובמקביל, מנהל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית גילה סובלנות יחסית כלפי היהודים.

ספטימיוס סוורוס (193–211 לספירה)

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192, בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס, כנגד השומרונים שצידדו במתנגדיו, ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם. סוורוס המשיך במגמת העיור של קודמיו, וייסד בשנת 200 את לוד (דיוספוליס) ובית גוברין (אלותרופוליס) לערים, וכך ארץ ישראל השלימה מהפך של מעבר לתחומים עירוניים. מסיכת האל פאן שנמצאה בסוסיתא ב־2015 בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים.[21]

קרקלה (211–217) ורבי יהודה הנשיא

שיאו של תהליך זה הגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, שבזמנו שככה האיבה המסורתית לרומא, והוא פעל לשילוב עם ישראל במערך המִנהל הקיסרי הרומי. כמו כן, אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקרו ברומא – עליית השושלת הסווראנית בשנת 193 סימלה שינוי תרבותי בקיסרות, כשלראשונה עלתה שושלת שמית שהחדירה לרומא את פולחני המזרח. מעצם טבעה הייתה השושלת החדשה אוהדת ליהודים. הסווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית, והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית של הקיסר קרקלה בשנת 212, שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין, ובכללן הזכות לאייש משרות ציבוריות. בתקופה זו נודעו יחסיו הטובים של מנהיג היהודים רבי מבית שערים, עם האימפריה הרומית בכלל והקיסר בפרט. רבי ריכז סמכויות רבות בידיו, וחתם את המשנה. פטירתו של רבי וירושת בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו רבי יהודה נשיאה עמדו בסימן משבר המאה השלישית, ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. אך התערערות כוחה של האימפריה הביאה גם להחלשת האיסורים הישנים כמו הכניסה לירושלים. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי, ביצירת התוספתא ומדרשי ההלכה, ועיבוד המסורות והפרשנות למשנה.

דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה)

עם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 284, האיש שהוציא את האימפריה מהמשבר, נערכו רפורמות מקיפות במינהל ובצבא הפרובינקיות. הנגב סופח לשטח הפרובינקיה סוריה פלשתינה, בעוד חלקי עבר הירדן: הבשן והחורן, עברו לשליטת הפרובינקיה ערביה פטריאה. כמו כן, נעשתה רפורמה מנהלית, הפיקוד על הלגיונות נלקח מן הנציב ונוצר תפקיד חדש בשם “דוכס פלשתינה” שעליו הוטל הפיקוד על הצבא שהוצב בפרובינקיה. וכן, הלגיון העשירי פרטנסיס הועבר מירושלים, והוצב מחדש באילה (מקום בקרבת עקבה המודרנית). בתקופה של מחצית המאה השנייה ותחילת השלישית, יהודים רבים החלו להגר מארץ ישראל לרחבי האימפריה הרומית ולעסוק במלאכה ובמסחר. וכך נבנו קהילות בדרום גרמניה ובספרד. יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה חיובי, בעוד שהוא רדף את הנוצרים. בתקופה זו עברה הסנהדרין לטבריה. פרישתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 הייתה תחילתה של תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, כתוצאה מזה השלטון הרומי בארץ ישראל התרופף, והשומרונים בהנהגת בבא רבה שלטו במחוז השומרון המוגדל, כמדינה עצמאית לכל דבר אף שלא באופן רשמי.

סנהדרין דף סז ע”ב: “רב חנינא ורב אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה אמר רב אשי חזינא ליה לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כריכי דשיראי מנחיריה (שמות ח, טו) ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא”

רב חנינא – רב חנינא (לפעמים חנניא) היה אמורא בדור השני והשלישי לאמוראי ארץ ישראל, תלמידו של רבי ינאי[1] ורבי יוחנן[2], ואחיו של האמורא המפורסם רב אושעיא. יש משערים כי מדובר בעצם על רבי חנינא בר חמה על סמך הופעת אחיו בתיאור ״רבי אושעיה בר רבי חמה״[3]. רב חנינא היה נצר למשפחת חכמים גדולים והיה מיוחס ככהן מזרע עלי הכהן. כאשר היה רווק, יחד עם אחיו מכרו נעליים לזונות, ולמרות זאת הם לא הגביהו את עיניהם כדי לראות אותם, האמורא רבא אמר על כך[4], כי על שני אחים אלו, נאמר המאמר כי רווק כזה הדר בעיר ואינו חוטא, מכריז הקדוש ברוך הוא עליו בכל יום. הוא היה גם רופא, יש כמה דברים שאמר בנוגע לרפואה כגון: חולין ז: “אמר ר׳ חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה לא שאלני”, רש”י- “רבי חנינא רופא הי”ה, הוא גם נתן הצהרות להגדיר מה משמעות הישן ל”כהן” וכשהוא צריך להפסיק להתאמן “עד שיזקין עד כמה אמר רבי אלעא אמר ר’ חנינא עד שירתת”, “ילד עד כמה אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו”. רבי יוחנן רצה לסומכו לרבנות, אך לא עלה בידו, עד שרבי חנניה הסביר לו כי הוא צאצא של בית עלי הכהן, שעליו נאמרה הקללה[5] ” וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים”, קללה המכוונת שלא יהיה זקן במשמעותו התורנית – רב – מצאצאיו של עלי[6]. לעיתים ניתן לטעות בין רב חנינא שנקרא כך ולא “רבי” מכיוון שלא הוסמך, לבין רבי חנינא שהוסמך לרבי (ככל הנראה על ידי רבו רבי יהודה הנשיא), במיוחד במקומות בהם כתוב בתלמוד ר’ בראשי תיבות, ולא ידוע אם הראשי תיבות הוא של המילה רבי או רב. אך לרוב הכוונה לרבי חנינא, המוזכר מאות פעמים בתלמוד, לעומת רב חנינא המוזכר פעמים מעטות יחסית. אמרותיו “חותמו של הקב”ה – אמת”[7]. מקום פעילות ארץ ישראל תקופת הפעילות שני ושלישי לאמוראים השתייכות ישיבת טבריה רבותיו רבי ינאי ורבי יוחנן תלמידיו זעירי בני דורו רב אושעיא אחיו אב רבי חמה

רב אושעיא – רב אושעיא (או הושעיא) היה אמורא בדור השני והשלישי לחכמי ארץ ישראל, אחיו של האמורא רב חנינא. רב אושעיא היה נצר למשפחת חכמים גדולים. כאשר היה רווק, יחד עם אחיו מכרו נעליים לזונות, ולמרות זאת הם לא הגביהו את עיניהם כדי לראות אותם, האמורא רבא אומר[1], כי על שני אחים אלו, נאמר המאמר כי רווק כזה הדר בעיר ואינו חוטא, מכריז הקדוש ברוך הוא עליו בכל יום. רבי יוחנן רצה לסמוך לרבנות אותו ואת אחיו, אך לא עלה בידו, עד שרב אושעיא ואחיו רב חנניה הסבירו לו כי הוא צאצא של בית עלי הכהן, שעליו נאמרה הקללה[2] ” וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים”, קללה המכוונת שלא יהיה זקן במשמעותו התורנית – רב – מצאצאיו של עלי[3]. לעיתים ניתן לטעות בין רב אושעיא שנקרא כך ולא “רבי” מכיוון שלא הוסמך, לבין רבי אושעיא חבירו של רבי חייא שהוסמך לרבי (ככל הנראה על ידי רבו רבי יהודה הנשיא), במיוחד במקומות בהם כתוב בתלמוד ר’ בראשי תיבות, ולא ידוע אם הראשי תיבות הוא של המילה רבי או רב. אמרותיו בשם רב: אדם הראשון, גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות[4]. פטירה המאה הרביעית מקום פעילות ארץ ישראל תקופת הפעילות שני לאמוראים השתייכות ישיבת טבריה רבותיו רבי יוחנן בני דורו רב חנינא אחיו.

רבה

רַבָּה[1] בר נחמני (270 בערך – 310 או 330 בערך) הקרוי בדרך כלל “רבה”, היה כהן, אמורא בבלי מהדור השלישי של האמוראים, מהאמוראים המפורסמים והמקובלים ביותר בדורו,[2] ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנים. היה תלמידם של רב הונא ורב יהודה. בכל המחלוקות שבין רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ מבשלושה מקומות שהלכה כרב יוסף.[3] לידה המאה ה־3 עריכת הנתון בוויקינתונים תקופת הפעילות הדור השלישי לאמוראי בבל השתייכות ראש ישיבת פומבדיתא רבותיו רב הונא, רב יהודה תלמידיו אביי, רבא בני דורו רב יוסף. רבה נולד בבבל למשפחת כהנים מיוחסים אחר עלי הכהן.[4] אחיו הזמינו אותו לארץ ישראל כדי ללמוד תורה מפי רבי יוחנן,[5] ולדעת התוספות נענה רבה להזמנתם.[6] רבה היה תלמידם של רב הונא בישיבת סורא ושל רב יהודה בר יחזקאל בישיבת פומבדיתא. כשנפטר רב יהודה בר יחזקאל, היו שני מועמדים להחליפו בתפקיד ראש ישיבת פומבדיתא: רבה ורב יוסף. כיוון שרב יוסף היה בקי בהלכה (“סיני”) (בניגוד לרבה, שהצטיין בפלפול, “עוקר הרים”), הוחלט למנותו, אך הוא לא הסכים לקבל את התפקיד, ולכן התמנה רבה.[7] בימיו של רבה הגיעה ישיבת פומבדיתא לשיא פריחתה. את לימודו היה פותח בדבר בדיחה, ולאחר מכן עבר לדיון הלכתי.[8] במחלוקות הרבות שבין רבה לרב יוסף, תמיד הלכה כרבה, מלבד שלושה מקרים.[9] רבה התעמק גם במשניות שיתר חכמי בבל לא גילו בהן עניין, משום שנכללו בהן הלכות שלא נהגו בבבל, והעיד על עצמו: “יחיד אני בנגעים, יחיד אני באהלות”.[10] הוא היה המומחה הגדול בדורו לעניין הלכות נגעים.[11] היה ממעט בשינה, ועל פי עדות תלמידו אביי, הוא ישן רק כשינת הסוס – “שיתין נשמי” (שישים נשימות) כרבו המובהק רב.[12] בעת שמונה לראש ישיבת פומבדיתא היה רבה בן 18 שנה, ועמד בראש הישיבה עד מותו, בגיל 40. על פי דעות אחרות היה רבה כשהוכתר בן 38, ונפטר בגיל 60.[13] התלמוד מסביר[4] שרבה לא זכה לאריכות ימים משום שהיה מצאצאי עלי הכהן, שעליו נאמר: “וכל מרבית ביתך ימותו אנשים”. קיימת גם גרסה שבתלמוד מדובר אודות “רבא” חבירו של אביי, אך רבות הראיות כי הגרסה המדויקת היא “רבה” דודו של אביי, שהוא היה כהן בוודאות, ולא על רבא.[14] רבה חי בעוני, ותלמידו רבא השווה בינו ובין רב חסדא כדי להראות שאריכות ימים, בנים ומזונות אינם ניתנים לאדם לפי זכותו, אלא תלויים במזל: רב חסדא חי 92 שנים, ורבה – 40 בלבד; בביתו של רב חסדא היו 60 חתונות, ובביתו של רבה – 60 אסונות; בביתו של רב חסדא גם הכלבים אכלו סולת, ובביתו של רבה – אפילו לחם שעורים לאנשים היה נדיר.[15] היה דודו ואביו המאמץ של אביי ורבו המובהק. תלמיד נוסף שלו היה רבא, ושני תלמידיו אלה היו ראשי הדור הרביעי של האמוראים בבבל. על אף שהיה ראש ישיבת פומבדיתא, אנשי פומבדיתא עצמם שנאו את רבה, כיוון שהיה מוכיח אותם על מעשיהם. בתלמוד מסופר שאביי דאג כי לא יהיה מי שיתרגש ויבכה בלוויתו והספדו של רבה. רבה ניחם אותו שדי לו בכך שאביי עצמו ורבה בר רב חנן יתרגשו ויבכו בהספדו.[16] על פי התלמוד, פטירתו הייתה כרוכה בכמה נסים.[10] הדבר אירע בעקבות הלשנה למלך פרס שיש יהודי נכבד שמבטל 12,000 יהודים ממסי המלכות שני חודשים בכל שנה, בזמן ירחי כלה. בעקבות ההלשנה, חיפשו שוטרי המלך את רבה. רבה ברח ולא מצאוהו. לאחר סדרת חיפושים, נפטר רבה בלא ששוטרי המלך מצאוהו. האגדה מספרת[10] שבשמים נפלה מחלוקת בעניין של טהרה: הקב”ה קבע: טהור, ופמליתו קבעה: טמא. החליטו לקרוא לרבה, שהיה בקי בתחום זה, שיפסוק במחלוקת. מלאך המוות, שנשלח להביאו, לא יכול לקחתו, משום שרבה לא חדל לרגע מתלמודו. נשבה הרוח בענפים, ורבה חשב שאלה פרשי המלך המחפשים אותו, וביקש למות כדי שלא ליפול בידיהם, ויצאה נפשו באומרו, בתשובה לשאלת השמים, “טהור טהור”. יצאה בת קול ואמרה: “אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצאתה נשמתך ב’טהור'”. חבריו על חבריו נמנה רב חסדא שככל הנראה נחשב גדול ממנו. על כך מסופר בבבא מציעא[17] כי רב אושעיא ביקש מרבה שכאשר הוא הולך להפגש עם רב חסדא בסורא (ככל הנראה ללמוד תורה) ישאל אותה שאלה הלכתית (בדין תקפו כהן). ההבחנה בין “רבה” ל”רבא” בדפוסי התלמוד הבבלי, ויותר מכך בכתבי היד שלו, רבים החילופים בין רבה לרבא. על ההבדל ביניהם, בכתיב ובהגייה, כתב רב האי גאון:[18] “אלו כֻּלן ראבה נכתבין בהי והבֵּי דגש. אבל ראבא נכתב באלף, והבֵּי רפוי… ודעו כי ראבה אַבָּה שמו, וזה ריש שהוסיפו עליו – במקום רב. ורַאבָא אֲבָא שמו, וזה ריש המוסיף עליו – כמו רב. ופירוש אַבָּה כמו שאומר אָבִי, ופירוש אֲבָא כמו שאומר אבא סתם.” במסורת ההגייה הרווחת היום, ההבדל בין השמות הוא בכך שרבה נהגה ב-ב’ דגושה, ואילו רבא ב-ב’ רפה. במסורת יהדות תימן ההבדל הוא בין דגש קל לדגש חזק, ושתי הקריאות מכוונות עקרונית להבחנה של רב האי, שלדעתו גם הדברים נובעים מהבדל במשמעות בין השמות, בין “[ה]אב” ל”אבי”. באשר לכתיב, עמדו חוקרים על כך שגם בכתבי יד משובחים אין הבחנה חותכת ביניהם, ורבים החילופים. לדעת שמא יהודה פרידמן, הממצא בכתבי היד מעלה כי ככל הנראה במקור לא היה הבדל בכתיב בין שני החכמים, גם אם נשמר הבדל בהגייה, וככל הנראה במשך השנים הוסיפו צורות הבחנה שונות כדי להבדיל ביניהם גם בכתיב, אך לכלל אחידות לא הגיעו, וזה מה שיצר את החילופים הרבים בין החכמים.[19] מתורתו כלל הלכתי ידוע אותו אמר רבה, הוא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, כלומר כל שתי פעולות שלא ניתן לבצען בזו אחר זו, מכיוון שחלותה של האחת מונעת את השנייה, לא ניתן לבצען בפעם אחת. רבה מסביר את דיני השבועה המוטלת על מודה במקצת, בניגוד לסברת המיגו האומרת כי עליו להיות נאמן במיגו שהיה כופר הכול ופטור משבועה, על פי החזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, האומרת כי הוא מודה במקצת לא מכיוון שהוא צודק, אלא מכיוון שהוא חושש להעז פניו בפני בעל חובו שעשה לו טובה. לולב בימין ואתרוג בשמאל.

רבא

רָבָא[1] (280 בקירוב – 355[2]), היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית, ולפי גרסת ילקוט שמעוני נמנה ככהן[3] (ראו למטה). מפורסם במחלוקותיו המרובות בגמרא עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם ידועים בשם “הוויות אביי ורבא”, ו”הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי”.[4] אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה. לידה שנות ה־80 של המאה ה־3 מחוזא, האימפריה הפרתית עריכת הנתון בוויקינתונים פטירה 352 תקופת הפעילות דור רביעי לאמוראי בבלי השתייכות ישיבת פומבדיתא, שעברה בתקופת כהונתו כראש הישיבה למחוזא רבותיו רב נחמן, רב חסדא, רב יוסף (בר חייא) תלמידיו רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע, רב נחמן בר יצחק, רבינא הראשון, אמימר, מר זוטרא, רב אשי (לפי הרמב”ם) ועוד בני דורו אביי.

אביי

אַבַּיֵּי (280 לערך – 338 לערך), או בשמו נחמני, היה אמורא בבלי בולט מהדור הרביעי. ראש ישיבת פומבדיתא וחברו של רבא. הוא היה בעלה השלישי של חומא, נינתו של רב יהודה. לידה המאה ה-3 פטירה 339 (גיל 60) מדינה האימפריה הסאסאנית עריכת הנתון בוויקינתונים תקופת הפעילות דור רביעי לאמוראי בבל השתייכות ישיבת פומבדיתא רבותיו רב יוסף, רבה בר נחמני בני דורו רבא, רבי זירא בן או בת זוג חומא. אביי היה ראש ישיבת פומבדיתא עד יום מותו. הוא נודע כאדם צנוע וישר, התפרנס מעבודת האדמה[1] והיה עני רוב ימיו. אביי נולד כבן יחיד לכייליל[2]. אביו מת טרם שאביי נולד, ואמו מתה בלידתו; הוא אומץ על ידי דודו, רבה בר נחמני.

אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור מותר לכתחלה כדרב חנינא ורב אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה

בזמנם של אביי ורבא היה אדם בשם בר הדיא שעסק במקצועו כפותר חלומות והיה נהוג שמי ששילם לו עבור עבודתו – פתר לו לטבה, ומי שלא שילם לו – פתר לו לרעה. אביי היה נוהג לשלם לו, ורבא לא היה משלם לו, ולכן היה פותר תמיד את חלומותיו של אביי לטובה, ואת אלה של רבא לרעה. התלמוד במסכת ברכות[15] מספר על סדרה של חלומות כאלה. דוגמה: אביי ורבא אמרו לו: ראינו בחלומינו את הפסוק “שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”[16]. לרבא פתר בר הדיא שהוא יפסיד בעסקיו עד שלא יוכל לאכול מרוב עצבות, ולאביי פתר שהוא ירוויח בעסקיו ומרוב שמחה לא יוכל להכניס אוכל לפיו.

בר הדיא

לפי המסופר בתלמוד, בר הדיא[2] הוא אדם שחי בזמנם של אביי ורבא במאה הרביעית, שעסק במקצועו כפותר חלומות. גלית חזן-רוקם רואה בשמו כינוי למקצוע פותר החלומות, משום שהמילה “הדיא” בארמית פירושה בהירות, ולכן “בר הדיא” הוא מי שמבהיר את הדברים הסתומים בפותרו חלומות.[1] בר הדיא נהג שמי ששילם לו בעד עבודתו – פתר לו לטובה, ומי שלא שילם לו – פתר לו לרעה.[3] היה מהעולים לארץ ישראל שירדו לבבל[4]. הוא מוזכר בתלמוד פעמים אחדות (בחלק מהמקרים בכתיב “בר הידיא”), כמי שהוביל גיטין בין מדינות[5] וכמי שהביא מידע מארץ ישראל לבבל.[6] אזכורו העיקרי הוא כפותר חלומותיהם של אביי ורבא. חוקר מדעי היהדות ג’פרי רובינשטיין סבור שסיפור חלומותיהם של אביי ורבא הוא סיפור בדיוני, שנוצר דורות אחדים לאחר תקופתם של אביי ורבא.[7] חוקר הספרות חיים וייס הצטרף לגישה זו וציין: “הפער בין הסיפור שלפנינו ובין שאר המקורות על בר־הדיא מחייב קריאה של סיפור זה באופן שחורג מהתבססות על הקשריה ההיסטוריים והמציאותיים של הדמות ומתמקד בבחינתה כדמות בדיונית, הנעה ומתקיימת בטקסט ספרותי, שאף הוא בדוי.”[8]

בנוסף, כאשר סיפר לו רבא כי הקרו לו בחלום הלל, פתר לו בר הדיא כי יתרחשו לו ניסים. בעקבות חלום זה, כאשר בהזדמנות אחרת מצא בר הדיא את רבא באותה ספינה בה הפליג, הוא פנה לנוסע מהספינה, מכיוון שפתר לרבא כי עתידים להתרחש לו ניסים, ושמא הנס הוא שהספינה תטבע ורק הוא ינצל. במהלך מנוסתו נפל מידיו הספר ממנו היה פותר את חלומותיו. מצא רבא את הספר וראה כי בספר כתוב כי הכלל הוא אחד: “כל החלומות הולכין אחר הפה” (כלומר אמירת הפתרון גורמת להתגשמותו). כעס רבא על בר הדיא ואמר לו: רשע שכמותך, בידך תלוי היה פתרון החלומות וצערתני כל כך? על הכול מוחל אני לך חוץ מאשתי – בתו של רב חסדא, שנפטרה בעקבות החלום שפתרת לי לרעה, יהי רצון שתמסר ביד המלכות ולא ירחמו עליך. בעקבות מידע על חלום ופתרונו מובא מידע על התממשות הפתרון (התחזית הרעה) שניתן לרבא. חיים וייס העיר על כך: “הפתרונות השונים הניתנים לאביי ורבא לאותם החלומות משקפים את עמדתו הקיצונית של המספר, שלפיה העתיד אינו דבר שיש לחשוף אותו כי אם דבר שאפשר, בכוח הדיבור, לעצב אותו.”[16] אחרית ימיו בעקבות קללתו של רבא אמר בר הדיא לעצמו: מה אעשה? מקובל כי קללת חכם, גם אם קילל ללא סיבה מוצדקת – היא מתקיימת, וקל וחומר שעתידה להתקיים קללתו של רבא שקללני בצדק. אקום ואגלה, כי מקובל מחז”ל ש”גלות מכפרת עוון”. הלך בר הדיא וגלה לרומא, וישב על פתח בית המלוכה. באותו זמן ראה הממונה על בית המלך חלום, שמחט נתחבת באצבעותיו. אמר לו בר הדיא: תן לי זוז, ואפתור לך את החלום. אך זה סירב לשלם לו, ובר הדיא לא פתר לו את החלום. לאחר מכן סיפר השומר לבר הדיא כי ראה בחלום כי תולעת אוכלת את שתי אצבעותיו, אמר לו בר הדיא: שלם לי ואפתור לך את החלום, אך השומר סירב לשלם ובר הדיא לא פתר לו. לאחר מכן סיפר לו השומר כי ראה בחלומו תולעת שאוכלת את כל ידו, ואז גילה לו בר הדיא כי פתרון החלומות היה שבגדי המלך הרקיבו אט אט, ומכיוון שלא שילם לו את הזוז לא גילה לו לפני כן. ואכן החלום התקיים והבגדים שהיו בגנזי המלך הרקיבו, קראו לשומר ורצו להרוג אותו. אמר השומר: מדוע אתם רוצים להרוג אותי, שלא ידעתי שהבגדים הולכים להרקיב? הִרְגוּ את זה, שידע ולא סיפר. קראו לבר הדיא ואמרו לו: בגלל הזוז הבודד שאותו לא שילמו לך, נרקבו כל בגדי המלך! הם החליטו להמית את בר הדיא במיתה אכזרית. הם קשרו שני ארזים זה לזה, וקשרו כל אחת מרגליו של בר הדיא לאחד מהארזים, ומתחו את שני הארזים לשני הצדדים, עד שראשו נחלק לשניים.[17]

תלמוד מתאר עשרים וארבעה פותרי חלומות שהיו בירושלים. עניין רב מודגש בתלמוד לסמליות של החלום, ויש בו מספר רב של דוגמאות לפיענוח חלומות. דבר הבולט לגישתם של חכמי התלמוד בפענוח הסמלים, כי סמלים לא מיניים מפורשים כתכנים מיניים, למשל חלום שבו האדם מוהל עץ זית בשמן זית מורה על גילוי עריות, ואילו סמלים מיניים מפורשים כתכנים לא מיניים, כמו למשל אדם החולם כי קיים יחסים עם אמו צפוי לתבונה יתירה. גישה זאת נובעת מהתפסיה שכל סמל צריך לסמל דבר ששונה מהמשמעות הרגילה שלו. סיפורי חלומות ופתרונותיהם מופיעים במקומות נוספים בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי[3] ובמדרש איכה רבה.[4] עם פותרי החלומות נמנים התנאים רבי עקיבא, רבי יוסי בן חלפתא ובנו רבי ישמעאל ברבי יוסי. סיפורי חלומות אחדים, כגון סיפורו של בר הדיא כפותר חלומותיהם של אביי ורבא, מלמדים שלחלומות זהים ייתכנו פתרונות שונים. גישה זו מובאת לקיצוניות בדבריו של רבי בנאה: “עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה – וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה.”[5] בריטב”א מובא שהסיבה לכל החלומות הולכים אחר הפה היא שלפי איך שפתרו לאדם את החלום כך הוא מתנהג וממילא זה מה שקורה.

אמר רב חסדא כל חלום ולא טוות ואמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא ואמר רב חסדא לא חלמא טבא מקיים כוליה ולא חלמא בישא מקיים כוליה ואמר רב חסדא חלמא בישא עדיף מחלמא טבא וא”ר חסדא חלמא בישא עציבותיה מסתייה חלמא טבא חדויה מסתייה אמר רב יוסף חלמא טבא אפילו לדידי בדיחותיה מפכחא ליה ואמר רב חסדא חלמא בישא קשה מנגדא שנאמר (קוהלת ג) והאלהים עשה שייראו מלפניו ואמר רבה בר בר חנה א”ר יוחנן זה חלום רע (ירמיהו כג) הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה’ וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום אלא אמר ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים אמר ר’ ברכיה חלום אף על פי שמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים מנא לן מיוסף דכתיב (בראשית לז) והנה השמש והירח וגו’ דף נה,ב גמרא וההיא שעתא אמיה לא הות א”ר לוי לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ”ב שנה מנלן מיוסף דכתיב (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו’ וכתיב (בראשית מא) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה וגו’ מן שבסרי עד תלתין כמה הוי תלת סרי ושב דשבעא ותרתי דכפנא הא כ”ב אמר רב הונא לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע תניא נמי הכי כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע והכתיב (תהילים צא) לא תאונה אליך רעה ואמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא שלא יבהילוך לא חלומות רעים ולא הרהורים רעים ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך אלא איהו לא חזי ליה אחריני חזו ליה וכי לא חזא איהו מעליותא הוא והאמר ר’ זעירא כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע שנאמר (משלי יט) ושבע ילין בל יפקד רע אל תקרי שבע אלא שבע אלא הכי קאמר דחזא ולא ידע מאי חזא אמר רב הונא בר אמי אמר ר’ פדת א”ר יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרנו בפני שלשה יפתרנו והאמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא אלא אימא יטיבנו בפני שלשה ליתי תלתא ולימא להו חלמא טבא חזאי ולימרו ליה הנך טבא הוא וטבא ליהוי רחמנא לשוייה לטב שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא ויהוי טבא ולימרו ג’ הפוכות וג’ פדויות ושלש שלומות שלש הפוכות (תהילים ל) הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה (ירמיהו לא) אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון וגו’ (דברים כג) ולא אבה ה’ אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך וגו’ שלש פדויות דכתיב (תהילים נה) פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו’ (ישעיהו לה) ופדויי ה’ ישובון וגו’ (שמואל א יד) ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה וגו’ שלש שלומות דכתיב (ישעיהו נז) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו (דברי הימים א יב) ורוח לבשה את עמשי וגו’ (שמואל א כה) ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וגו’ אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בהדי הדדי אמרי כל חד וחד מינן לימא מלתא דלא שמיע ליה לחבריה פתח חד מינייהו ואמר האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי רבש”ע אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חבירי ובין שחלמתי על אחרים אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו וכמרים מצרעתה וכחזקיהו מחליו וכמי יריחו על ידי אלישע וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה ומסיים בהדי כהני דעני צבורא אמן ואי לא לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום פתח אידך ואמר האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה ולימא הכי אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא שנאמר (בראשית מט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו’ אל תקרי עלי עין אלא עולי עין ר’ יוסי בר’ חנינא אמר מהכא (בראשית מח) וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה פתח אידך ואמר האי מאן דחליש יומא קמא לא לגלי כי היכי דלא לתרע מזליה מכאן ואילך לגלי כי הא דרבא כי הוה חליש יומא קמא לא מגלי מכאן ואילך א”ל לשמעיה פוק אכריז רבא חלש מאן דרחים לי לבעי עלי רחמי ומאן דסני לי לחדי לי וכתיב (משלי כד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה’ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו שמואל כי הוה חזי חלמא בישא אמר (זכריה י) וחלומות השוא ידברו כי הוה חזי חלמא טבא אמר וכי החלומות השוא ידברו והכתיב (במדבר יב) בחלום אדבר בו רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב וחלומות השוא ידברו לא קשיא כאן ע”י מלאך כאן ע”י שד א”ר ביזנא בר זבדא א”ר עקיבא א”ר פנדא א”ר נחום א”ר בירים משום זקן אחד ומנו ר’ בנאה עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה אטו כל החלומות הולכים אחר הפה קרא הוא אין וכדרבי אלעזר דא”ר אלעזר מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר (בראשית מא) ויהי כאשר פתר לנו כן היה אמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמיה שנאמר (בראשית מא) איש כחלומו פתר (בראשית מ) וירא שר האופים מנא ידע א”ר אלעזר מלמד שכל אחד ואחד הראוהו חלומו ופתרון חלומו של חבירו א”ר יוחנן השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה ואמר ר’ יוחנן ג’ חלומות מתקיימין חלום של שחרית וחלום שחלם לו חבירו וחלום שנפתר בתוך חלום ויש אומר אף חלום שנשנה שנאמר (בראשית מא) ועל השנות החלום וגו’ אמר ר’ שמואל בר נחמני א”ר יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר (דנייאל ב) אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו ואיבעית אימא מהכא (דנייאל ב) ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא: דף נו,א גמרא אמר ליה קיסר לר’ יהושע בר’ <חנינא> [חנניא] אמריתו דחכמיתו טובא אימא לי מאי חזינא בחלמאי אמר ליה חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכמיתו טובא אימא לי מאי חזינא בחלמאי אמר ליה חזית דאתו רומאי ושבו לך וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא בר הדיא מפשר חלמי הוה מאן דיהיב ליה אגרא מפשר ליה למעליותא ומאן דלא יהיב ליה אגרא מפשר ליה לגריעותא אביי ורבא חזו חלמא אביי יהיב ליה זוזא ורבא לא יהיב ליה אמרי ליה אקרינן בחלמין (דברים כח) שורך טבוח לעיניך וגו’ לרבא אמר ליה פסיד עסקך ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך לאביי א”ל מרווח עסקך ולא אהני לך למיכל מחדוא דלבך אמרי ליה אקרינן (דברים כח) בנים ובנות תוליד וגו’ לרבא אמר ליה כבישותיה לאביי א”ל בנך ובנתך נפישי ומינסבן בנתך לעלמא ומדמיין באפך כדקא אזלן בשביה אקריין (דברים כח) בניך ובנותיך נתונים לעם אחר לאביי א”ל בנך ובנתך נפישין את אמרת לקריבך והיא אמרה לקריבה ואכפה לך ויהבת להון לקריבה דהוי כעם אחר לרבא א”ל דביתהו שכיבא ואתו בניה ובנתיה לידי איתתא אחריתי דאמר רבא אמר ר’ ירמיה בר אבא אמר רב מאי דכתיב בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב אקרינן בחלמין (קוהלת ט) לך אכול בשמחה לחמך לאביי אמר ליה מרווח עסקך ואכלת ושתית וקרית פסוקא מחדוא דלבך לרבא אמר ליה פסיד עסקך טבחת ולא אכלת ושתית וקרית לפכוחי פחדך אקרינן (דברים כח) זרע רב תוציא השדה לאביי א”ל מרישיה לרבא א”ל מסיפיה אקרינן (דברים כח) זיתים יהיו לך בכל גבולך וגו’ לאביי א”ל מרישיה לרבא א”ל מסיפיה אקרינן (דברים כח) וראו כל עמי הארץ וגו’ לאביי א”ל נפק לך שמא דריש מתיבתא הוית אימתך נפלת בעלמא לרבא אמר ליה בדיינא דמלכא אתבר ומתפסת בגנבי ודייני כולי עלמא קל וחומר מינך למחר אתבר בדיינא דמלכא ואתו ותפשי ליה לרבא. אמרי ליה חזן חסא על פום דני לאביי א”ל עיף עסקך כחסא לרבא א”ל מריר עסקך כי חסא אמרי ליה חזן בשרא על פום דני לאביי אמר ליה בסים חמרך ואתו כולי עלמא למזבן בשרא וחמרא מינך לרבא אמר ליה תקיף חמרך ואתו כולי עלמא למזבן בשרא למיכל ביה אמרי ליה חזן חביתא דתלי בדיקלא לאביי אמר ליה מדלי עסקך כדיקלא לרבא אמר ליה חלי עסקך כתמרי אמרי ליה חזן רומנא דקדחי אפום דני לאביי אמר ליה עשיק עסקך כרומנא לרבא אמר ליה קאוי עסקך כרומנא אמרי ליה חזן חביתא דנפל לבירא לאביי א”ל מתבעי עסקך כדאמר נפל פתא בבירא ולא אשתכח לרבא א”ל פסיד עסקך ושדי’ ליה לבירא אמרי ליה חזינן בר חמרא דקאי אאיסדן ונוער לאביי אמר ליה מלכא הוית וקאי אמורא עלך לרבא א”ל פטר חמור גהיט מתפילך א”ל לדידי חזי לי ואיתיה אמר ליה וא”ו דפטר חמור ודאי גהיט מתפילך לסוף אזל רבא לחודיה לגביה אמר ליה חזאי דשא ברייתא דנפל אמר ליה אשתך שכבא אמר ליה חזיא ככי ושני דנתור א”ל בנך ובנתך שכבן אמר ליה חזאי תרתי יוני דפרחן א”ל תרי נשי מגרשת אמר ליה חזאי תרי גרגלידי דלפתא אמר ליה תרין קולפי בלעת אזל רבא ההוא יומא ויתיב בי מדרשא כוליה יומא אשכח הנהו תרי סגי נהורי דהוו קמנצו בהדי הדדי אזל רבא לפרוקינהו ומחוהו לרבא תרי דלו למחוייה אחריתי אמר מסתיי תרין חזאי לסוף אתא רבא

רבי אבהו

רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 – תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. ישב בקיסרין. רבי אבהו כיהן בתור ראש ישיבה בקיסריה וייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית[1]. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. הצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו. רבי אבהו מובא בתלמוד כחלק מוויכוחים אותם הוא מנהל עם ‘מינים’ (כופרים)[2]. =לידה המאה ה־3 עריכת הנתון בוויקינתונים פטירה 320 עריכת הנתון בוויקינתונים תקופת הפעילות שלישי אמוראים רבותיו רבי יוחנן תלמידיו רבי זירא, רבי חזקיה ורבי ירמיה בני דורו רבי אמי, רבי אסי ורבי חייא בר אבא.  כמה חכמי ישראל מוסרים הלכות בשמו, מבין תלמידיו המפורסמים היו רבי זירא ורבי ירמיה. רבי זירא היה לו כתלמיד חבר, והוא חיבבו וכיבדו מאוד. כשחלה רבי זירא, קיבל רבי אבהו על עצמו שכשיבריא רבי זירא ממחלתו יעשה יום טוב (סעודת הודייה) לרבנן[6]. גם חכמי הדור הבא, רבי יונה ורבי יוסי, היו מתלמידיו האחרונים, התייחסו אליו בהערצה, ובאו אליו לנחמו באבלו[7]. בין תלמידיו נמנה גם רבי ירמיה[8]. במחיצתו של רבי אבהו נתרכזו כמה חכמים הנקראים בשם הקיבוצי “רבנן דקיסרין”. כמו כן נודע בוויכוחים בנושאי דת ואמונה שהיו לו עם גויים משכילים. בשל ויכוחים אלה שנאו אותו המינים (הנוצרים), וכאשר חלה, הם שלחו את “יעקב מינאה” לרפא אותו כביכול, והוא שם לו סם מסוכן, אך תלמידי רבי יוחנן גילו את הדבר מבעוד מועד[9]. רבי אבהו תיקן תקנות רבות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא סדר תקיעת שופר בראש השנה (ג’ תשר”ת, ג’ תש”ת, ג’ תר”ת), מה שהפך כיום לסדר התקיעות המקובל[10]. רבי אבהו מתואר כאדם עם גוף גדול, מתואר גם כיפה באופן מיוחד, עד שיופיו מתואר כעין יופיו של יעקב אבינו[11]. היה גיבור, מסופר כי פעם נפל בבית מרחץ יחד עם שני משמשיו, הוא נתפס בעמוד ביד אחת, וביד השנייה הוא העלה את שני משמשיו[12]. כן סיפרו על גבורת זרועו[13], ועל רוב עושרו[14]. בנו אבימי נמנה עם האמוראים, אמרותיו מוזכרות בתלמוד[15]. הוא שימש כשליח החכמים, ששלחוהו לעיתים לשאול שאלות מסובכות את אביו הגדול[16]. בתלמוד מובא כי הוא היה שוחט בהמה לכבוד סעודת מלווה מלכה. כאשר גדל בנו אבימי הוא יעץ לו להשאיר כליה מהבהמה שנשחטה לכבוד שבת, במקום להפסיד בהמה שלימה רק בשביל חלק קטן הנאכל בסעודת מלווה מלכה, ובא אריה ואכל את הבהמה שהושארה[17].

רבי זירא

רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש”י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעירא (בתלמוד הירושלמי) – אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור החמישי לאמוראים. לידה בבל תקופת הפעילות דור שלישי לאמוראי בבל וארץ ישראל רבותיו רב הונא, רב יהודה, רבי יוחנן תלמידיו רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא בני דורו רבה, רב יוסף, רבי יצחק בר אבא. בהיותו בבבל, למד בסורא ובפומבדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה (“אוירא דארץ ישראל מחכימא”, “שיחתן של בני ארץ ישראל תורה” ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה[3]. כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק “גדולי הדור”[4].

במסכת מגילה מתואר גורלו המופלא של רבי זירא כאשר קיים מצוות סעודת פורים עם חברו רבה: רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)

התקופה הביזנטית

סופה של התקופה הרומית ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל מתוקף, בדרך כלל, בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324 לכלל האימפריה הרומית, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.

בשנת 324 לספירה, לאחר שנות אנרכיה באימפריה הרומית, עלה לשלטון הקיסר קונסטנטינוס כשליט יחיד של האימפריה הרומית. הוא הכריז על הדת הנוצרית (בצו מילנו בשנת 313) כעל דת מותרת או חוקית (בלטינית Religio Licita) באימפריה, ובנה בירושלים את כנסיית הקבר. כן נבנו עוד עשרות כנסיות ומנזרים והארץ הייתה למוקד עלייה לרגל של צליינים ונזירים. רוב היישוב היהודי שנותר בארץ ישראל ולא ירד לבבל, ישב באותה תקופה באזור הגליל, ורק מעטים במישור החוף ובהרי יהודה. על אף שקונסטנטינוס הקפיד יותר מקודמיו על הגזירות נגד היהודים שנגזרו בעבר על ידי קיסרי רומא (כאיסור הגיור, איסור התיישבות יהודית בירושלים ועוד), היהודים זכו בשנים אלו לשקט יחסי ויחס מתון ונסבל מצד השלטון. אך תוך זמן קצר הפכו הנוצרים לרוב מכריע בארץ, היישוב היהודי איבד מכוחו הפוליטי והחברתי והוטלו עליו גזירות נוספות. בשנת 351 פרץ בציפורי מרד גאלוס אשר דוכא עד מהרה ועל הארץ הוטל שלטון צבאי. יוליאנוס “הכופר” אשר הוכרז כקיסר, התנגד לנצרות, ביקש לחזור להלניות וראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו, אך עם מותו בקרב הופסקה הבנייה ונסתם הגולל על היוזמה. לאחר שנים של רווחה יחסית בשלהי המאה ה-5, שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הדרדר מצב היהודים עם עליית הקיסר יוסטיניאנוס הראשון לשלטון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחיי הדת של היהודים, הגדיר אותם כ”כופרים”, גזר גזירות בעניין חג הפסח ולימוד התורה שבעל פה, ובהשראתו חל המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. ההערכות המקובלות מדברות על כ-150 עד 200 אלף יהודים שחיו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.[3] במאה ה-7 החלו הפרסים לחדור לתחומי האימפריה הביזנטית, ובניסיונם לכבוש את ארץ ישראל הם זכו לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 כבש המלך הפרסי ח’וסרו (כורש) השני את סוריה ואת ארץ ישראל, בסיוע מרידות פנימיות של היהודים. הפרסים המשיכו בהתקדמותם לעבר קושטא, אך בשנת 622 הצליח הרקליוס קיסר ביזנטיון לנחות במפרץ אלכסנדרטה וב-627 הביס את הפרסים בקרב המכריע ליד נינוה. השלטון הביזנטי חזר לארץ, ותחת חסותו הנוצרים ערכו טבח ביהודים, בתגובה לתמיכתם בפרסים, מה שגרם לדלדול משמעותי באוכלוסייה היהודית באותה תקופה. מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל. תום העידן הביזנטי בארץ ישראל החל להסתמן בשנת 638, אז כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. כעבור שנתיים (640) נכבשה גם קיסריה, ובכך הקיץ הקץ על השלטון הביזנטי בארץ.

לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה – וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון. הכובשים הערבים לא שינו את המערכת המינהלית של ארץ ישראל: ארץ ישראל הדרומית (שנקראה על ידי הביזנטים “פלשתינה פרימה”) הייתה ל”ג’ונד פלסטין” (כלומר: המחוז הצבאי של “פלסטין”) ובירתה נקבעה ללוד, וארץ ישראל הצפונית (שנקראה על ידי הביזנטים “פלשתינה סקונדה”) הייתה למחוז הצבאי של ירדן (“אורדון”) ובירתה נקבעה בטבריה. השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג’וקים וכן הפאטימים. בעקבות הכיבוש באה נדידה מסיבית של שבטים ערביים לאזור. תקופה זו סימנה ירידה משמעותית במעמדה הכלכלי והפוליטי של ארץ ישראל. בשל שינוי משמעותי בדרכי הסחר הבינלאומי, נפגע במיוחד מעמד הנגב והאוכלוסייה נדלדלה מאוד. להתדרדרות תרמו גם שתי רעידות אדמה קשות שפגעו בארץ ישראל במאה ה-8 וה-11. בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות פרצו. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא על ידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנת 942 השתלטו על ארץ ישראל נסיכים ממצרים והשליטה עברה לידי הפאטימים. בשנת 1071 כבשו הסלג’וקים, עם ממוצא טורקי, את מרבית חלקי ארץ ישראל, כולל ירושלים. לאחר גלות ארוכה, חזר בתקופה זו המרכז היהודי לירושלים, על חשבון טבריה, שירדה מגדולתה. כמו כן הייתה התיישבות מרכזית של יהודים ברמלה, עיר המחוז, וקהילות קטנות יותר בחברון ובערי החוף צור, עכו, קיסריה, יפו, אשקלון ועזה. תחת השלטון הערבי, היו תושבי הארץ היהודים והנוצרים לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי. התנגשויות אירעו במאה ה-10 וה-11 בירושלים גם בין היהודים הרבניים והקראים.

רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי חי במאה ה-1 לספירה והיה תנא מהדור הראשון ותלמידו של הלל הזקן – נמלט מירושלים הנצורה, ושכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה, שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. התגורר תחילה בעיירה עֲרָב שבגליל, ולאחר החורבן התיישב בעיירה ברור חיל שבשפלת לוד. עסק ב”תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות שועלים” תוך שהוא מעביר את חוכמת הנסתר לתלמידיו. התוספתא מביאה אף עדות כי בחוגו של בן זכאי היה נהוג לדרוש ב”מעשה מרכבה”, שהיה עניין של סוד שנשמר בחוגם של חכמים מסוימים בלבד. עדויות שונות מורות כי סיפור המרכבה נתפס, כבר בראשית תקופת בית שני, כדלת שדרכה ניתן להיכנס להיכל סודותיו של האל.

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי

בבלי סוכה כח א: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר (משלי ח) להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף

בבלי בבא בתרא קלד, א: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וקלין וחמורין וגזרות שוות ותקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ודבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר (משלי ח) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכי מאחר דקטן שבכולם כן גדול שבכולם על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף

רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) – מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו “בור סוּד שאינו מאבד טיפה” בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה. השתייך לבית שמאי.

תוספתא מגילה ג, לד: הודע את ירושלים נקרא ומתרגם ומעשה באחד שהיה קורה לפני רבי ליעזר הודע את ירושלים אמר לו צא והודע תועבותיה שלאמך המרכבה קורין אותה לרבים

רבי יהושע בן חנניה הלוי (רבי יהושע בן לוי) – תנא בדור השני, ראש ישיבה בפקיעין, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי. רבי יהושע היה בר פלוגתא של רבי אליעזר, ורבו של רבי עקיבא. התפרנס מפחם. לימד את רבי ישמעאל ואת רבי עקיבא. רבי יהושוע אומר עין רעה ויצר הרע ושנאת הברייות מוציאין את האדם מן העולם.

רבי יוסף הכהן – תנא בדור השני, שמעשיו מוזכרים בתלמוד הבבלי והירושלמי.

ורבי שמעון בן נתנאל – תנא בדור השני, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. כהן.

ורבי אלעזר בן ערך – מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך על הדרך רוכב על החמור ורבי אלעזר בן ערך מהלך אחריו… וכיון ששמעו רבי יוסף הכהן ורבי שמעון בן נתנאל אף הם פתחו במעשה המרכבה.

משנה חגיגה ב, א: אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם

תוספתא חגיגה ב, א: אין דורשין בעריות בשלשה אבל דורשין בשנים ולא במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו מעשה ברבן יוחנן בן זכי שהיה רכוב על החמור והיה רבי לעזר בן ערך מחמר אחריו אמר לו רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה אמר לו לא כך אמרתי לך מתחלה שאין שונין במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו אמר לו מעתה ארצה לפניך אמר לו אמר פתח רבי לעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירד רבן יוחנן בן זכי מן החמור ונתעטף בטליתו וישבו שניהם על גבי האבן תחת הזית והרצה לפניו עמד ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה’ אלהי ישראל אשר נתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולדרש בכבוד אביו שבשמים יש נאה דורש ואין נאה מקים נאה מקים ואין נאה דורש לעזר בן ערך נאה דורש ונאה מקים אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך שיודע להבין ולדרש לכבוד אביו שבשמים

ירושלמי חגיגה ב, א: ולא במרכבה ביחיד. עוד היא כר’ עקיבה דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו לא כן אמר רב אין אדם רשאי לומר דבר כנגד רבו אלא א”כ ראה או שימש כיצד הוא עושה בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים ר’ חייה בשם ר”י תלמיד וותיק היה לו לרבי ודרש פרק אחד במעשה המרכבה ולא הסכימה דעתו של רבי ולקה בשחין התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג מה יעשה יהלך באמצע מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך על הדרך רוכב על החמור ור’ לעזר בן ערך מהלך אחריו אמר לו ר’ השניני פרק אחד במעשה המרכבה אמר לו ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה אלא א”כ היה חכם ומבין מדעתו אמר לו ר’ תרשיני לומר דבר לפניך אני אמר לו אמור כיון שפתח ר’ לעזר בן ערך במעשה המרכבה ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור אמר אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור הלכו וישבו להן תחת אילן אחד וירדה אש מן השמים והקיפה אותם והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהן כבני חופה שמיחין לפני חתן נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר כדבריך אלעזר בן ערך כן הוא מעשה המרכבה מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה (תהילים צו) אז ירננו כל עצי יער כיון שגמר ר’ לעזר בן ערך במעשה המרכבה עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה’ אלהי אברהם יצחק ויעקב שנתן לאברהם אבינו בן חכם יודע בכבוד אבינו שבשמים יש לך נאה לדרוש ואינו נאה מקיים נאה מקיים ואינו נאה דורש אלעזר בן ערך נאה דורש ונאה מקיים אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך אלעזר בן ערך וכיון ששמעו ר’ יוסף הכהן ור”ש בן נתנאל אף הם פתחו במעשה המרכבה אמרו יום א’ בתקופת תמוז היה ורעשה הארץ ונראת הקשת בענן ויצאה בת קול ואמרה להן הרי המקום פנוי לכם והטריקלין מוצע לכם אתם ותלמידיכם מזומנין לכת שלישית ואתיא כמ”ד (תהילים טז) שובע שמחות את פניך שבע כיתות של צדיקים לעתיד לבוא שוב מעשה בי ר’ יהושע שהיה מהלך בדרך ובן זומא בא כנגדו שאל בשלומו ולא השיבו אמר לו מאיין ולאיין בן זומא אמר לו מסתכל הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן (דברים לב) כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע א”ר יהושע לתלמידיו הרי בן זומא מבחוץ ולא היו ימים קלים עד שנפטר בן זומא.

בבלי חגיגה

דף יא,ב גמרא אמרת ברישא ולא במרכבה ביחיד והדר אמרת אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו הכי קאמר אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו

ולא במרכבה ביחיד: תני רבי חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים אמר רבי זירא אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב ב”ד ולכל מי שלבו דואג בקרבו איכא דאמרי והוא שלבו דואג בקרבו אמר רבי אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים (ישעיהו ג) שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש ואמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה <לעובד כוכבים> {לנכרי} שנאמר (תהילים קמז) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר תא אגמרך במעשה המרכבה א”ל לא קשאי כי קש נח נפשיה דרבי יוחנן א”ל ר’ אסי תא ואגמרך במעשה מרכבה א”ל אי זכאי גמירתא מר’ יוחנן רבך רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית אמרו ליה ליגמור לן מר מעשה מרכבה אמר להו אגמרון לי מעשה בראשית בתר דאגמרון אמרו ליה ליגמרון מר במעשה מרכבה אמר להו תנינא בהו (שיר השירים ד) דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך ר’ אבהו אמר מהכא (משלי כז) כבשים ללבושך דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך אמרו ליה תנינן בהו עד (יחזקאל ב) ויאמר אלי בן אדם אמר להו הן הן מעשה המרכבה מיתיבי עד היכן מעשה המרכבה רבי אומר עד (יחזקאל א) וארא בתרא ר’ יצחק אומר עד החשמל עד וארא מגמרינן מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים איכא דאמרי עד וארא מסרינן ראשי פרקים מכאן ואילך אם הוא חכם מבין מדעתו אין אי לא לא ומי דרשינן בחשמל והא ההוא ינוקא דדרש בחשמל ונפקא נורא ואכלתיה שאני ינוקא דלאו מטי זימניה אמר רב יהודה ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג’ מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו ת”ר מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו וביקשו לגנוז ספר יחזקאל אמר להם חנניה בן חזקיה אם זה חכם הכל חכמים הן מאי חשמל אמר רב יהודה דף יג,ב גמרא חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב”ה חשות ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב”ה ממללות (יחזקאל א) והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק מאי רצוא ושוב אמר רב יהודה כאור היוצא מפי הכבשן מאי כמראה הבזק אמר רבי יוסי בר חנינא כאור היוצא מבין החרסים (יחזקאל א) וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש להיכן אזל אמר רב יהודה אמר רב שהלך לכבוש את כל העולם כולו תחת נבוכדנצר הרשע וכל כך למה שלא יאמרו אומות העולם ביד אומה שפלה מסר הקב”ה את בניו אמר הקב”ה מי גרם לי שאהיה שמש לעובדי פסילים עונותיהן של ישראל הן גרמו לי (יחזקאל א) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות אמר ר’ אלעזר מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו איני והכתיב (יחזקאל ג) ברוך כבוד ה’ ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ליה דאמר שם אתגא ואזל ויתיב ברישיה אמר רבא כל שראה יחזקאל ראה ישעיה למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך ולמה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך אמר ריש לקיש מאי דכתיב (שמות טו) אשירה לה’ כי גאה גאה שירה למי שמתגאה על הגאים דאמר מר מלך שבחיות ארי מלך שבבהמות שור מלך שבעופות נשר ואדם מתגאה עליהן והקב”ה מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו כתוב אחד אומר (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן וגו’ וכתיב (יחזקאל י) וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר ואילו שור לא קא חשיב אמר ר”ל יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב אמר לפניו רבש”ע קטיגור יעשה סניגור מאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא א”ל רב פפא לאביי אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר היינו פני כרוב היינו פני אדם אפי רברבי ואפי זוטרי כתוב אחד אומר (ישעיהו ו) שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר (ישעיהו ו) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם לא קשיא כאן בזמן שבהמ”ק קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות הי מינייהו אימעוט אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות שירה בהן כתיב הכא (ישעיהו ו) ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר וכתיב (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו ורבנן אמרי אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה ואי לאו דאימעוט מנא הוה ידע דלמא דאיגלאי וחזיא ליה דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט אלא דאיגלאי וחזיא ליה הכא נמי דאיגלאי וחזיא ליה הכי השתא בשלמא אפיה אורח ארעא לגלויי קמיה רביה כרעיה לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה כתוב אחד אומר (דנייאל ז) אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון וכתוב אחד אומר (איוב כה) היש מספר לגדודיו לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בהמ”ק קיים כביכול שנתמעטה פמליא של מעלה תניא רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסאי אלף אלפין ישמשוניה מספר גדוד אחד ולגדודיו אין מספר ור’ ירמיה בר אבא אמר אלף אלפין ישמשוניה לנהר דינור שנאמר (דנייאל ז) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון מהיכן נפיק מזיעתן של חיות ולהיכן שפיך אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב על ראש רשעים בגיהנם שנאמר (ירמיהו כג) הנה סערת ה’ חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול ורב אחא בר יעקב אמר על אשר קומטו שנאמר (איוב כב) אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם תניא אמר רבי שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות

דף יד,א גמרא קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקב”ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור ורב נחמן בר יצחק אמר אשר קומטו לברכה הוא דכתיב אלו תלמידי חכמים שמקמטין עצמן על דברי תורה בעולם הזה הקב”ה מגלה להם סוד לעולם הבא שנאמר (איוב כב) נהר יוצק יסודם אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אריא תא אימא לך מילתא מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ובטלי שנאמר (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך ופליגא דר’ שמואל בר נחמני דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב”ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר (תהילים לג) בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כתוב אחד אומר (דנייאל ז) לבושיה כתלג חיור ושער <רישיה> [ראשה] כעמר נקא וכתיב (שיר השירים ה) קוצותיו תלתלים שחורות כעורב לא קשיא כאן בישיבה כאן במלחמה דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן ואין לך נאה במלחמה אלא בחור כתוב אחד אומר (דנייאל ז) כרסיה שביבין דינור וכתוב אחד אומר (דנייאל ז) עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב לא קשיא אחד לו ואחד לדוד כדתניא אחד לו ואחד לדוד דברי ר’ עקיבא אמר לו ר’ יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת”ש אחד לדין ואחד לצדקה דברי רבי עקיבא אמר לו ר”א בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו שנאמר (ישעיהו סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיהו ג) ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד שמונה עשרה קללות מאי נינהו דכתיב (ישעיהו ג) כי הנה האדון ה’ צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם וגו’ משען אלו בעלי מקרא משענה אלו בעלי משנה כגון ר”י בן תימא וחביריו פליגו בה רב פפא ורבנן חד אמר שש מאות סדרי משנה וחד אמר שבע מאות סדרי משנה כל משען לחם אלו בעלי תלמוד שנאמר (משלי ט) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכל משען מים אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה גבור זה בעל שמועות ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה שופט זה דיין שדן דין אמת לאמיתו נביא כמשמעו קוסם זה מלך שנאמר (משלי טז) קסם על שפתי מלך זקן זה שראוי לישיבה שר חמשים אל תקרי שר חמשים אלא שר חומשין זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה דבר אחר שר חמשים כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא למטה כגון רבי אבהו בי קיסר יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו חרשים בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין ונבון זה המבין דבר מתוך דבר לחש זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש ונתתי נערים שריהם מאי ונתתי נערים שריהם א”ר אלעזר אלו בני אדם שמנוערין מן המצות ותעלולים ימשלו בם אמר רב <פפא> [אחא] בר יעקב תעלי בני תעלי ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן <והנקלה בנכבד> אלו בני אדם שמנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא במצות כרמון והנקלה בנכבד יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות אמר רב קטינא אפי’ בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה שנא’ (ישעיהו ג) כי יתפש איש באחיו בית אביו <לאמר> שמלה לך קצין תהיה לנו דברים שבני אדם מתכסין כשמלה ישנן תחת ידך (ישעיהו ג) והמכשלה הזאת מאי והמכשלה הזאת דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אא”כ נכשל בהן ישנן תחת ידך (ישעיהו ג) ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם ישא אין ישא אלא לשון שבועה שנאמר (שמות כ) לא תשא את שם ה’ אלהיך לא אהיה חובש לא הייתי מחובשי בית המדרש ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ודלמא שאני התם דאי אמר להו גמירנא אמרי ליה אימא לן הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש לא אהיה חובש כלל איני והאמר רבא לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה שנאמר (ירמיהו ה) שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה לא קשיא דף יד,ב גמרא הא בדברי תורה הא במשא ומתן בדברי תורה הוו במשא ומתן לא הוו ת”ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך ור’ אלעזר בן ערך מחמר אחריו אמר לו רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה אמר לו לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא א”כ היה חכם מבין מדעתו אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית אמר לו רבי מפני מה ירדת מעל החמור אמר אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור מיד פתח ר”א בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה פתחו כולן ואמרו שירה מה שירה אמרו (תהילים קמח) הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה נענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה המרכבה עמד רבן יוחנן ב”ז ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה’ אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש אתה נאה דורש ונאה מקיים אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך וכשנאמרו הדברים לפני ר’ יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך אמרו אף אנו נדרוש במעשה מרכבה פתח רבי יהושע ודרש ואותו היום תקופת תמוז היה נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ואשרי יולדתכם אשרי עיני שכך ראו ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני ונתנה עלינו בת קול מן השמים עלו לכאן עלו לכאן טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית איני והתניא ר’ יוסי בר’ יהודה אומר שלשה הרצאות הן ר’ יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי רבי עקיבא הרצה לפני ר’ יהושע חנניא בן חכינאי הרצה לפני ר”ע ואילו ר”א בן ערך לא קא חשיב דארצי וארצו קמיה קחשיב דארצי ולא ארצו קמיה לא קא חשיב והא חנניא בן חכינאי דלא ארצו קמיה וקא חשיב דארצי מיהא קמיה מאן דארצי ת”ר ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר”ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהילים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהילים קטז) יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם (ויקרא כב) ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם לא תעשו שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ”ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל

רבי נחוניא בן הקנה

במאה הראשונה עד המאה השנייה – רבי נחוניא בן הקנה – תנא מהדור השני והרב של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. התגורר לכאורה בעיירה אמאוס, שהתפרסמה בימי החשמונאים. עיירה זו שכנה ביהודה, על גבול ההר והשפלה. רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפילה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי. כלומר, כבר בתקופה זו היה קיים בית המדרש. שמו של רבי נחוניה מוזכר בטקסט מיסטי קדום נוסף, בשם שמושא רבא וזוטא, שם מוזכר “נחוניה בן הקנה וחביריו” כקבוצה שהתגלה להם סוד בתורת הקבלה. ספר הבהיר מיוחס לרבי נחוניה על ידי הרמב”ן, הקורא לו “מדרש רבי נחוניא בן הקנה”.

רבי נחוניה בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ

ספר הבהיר

לג. סח. שאלו תלמידיו את ר’ רחומאי מאי דכתיב (חבקוק ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, תפלה, תהלה מיבעי ליה, אלא כל המפנה לבו מעסקי עולם ומסתכל במעשה מרכבה מקובל לפני הקב”ה כאלו מתפלל כל היום שנאמר תפלה, מאי שגיונות, כדכתיב (משלי ה’ יט) באהבתה תשגה תמיד ‘ ומאי ניהו. מעשה מרכבה דכתיב (חבקוק ג’ ב) ה’ שמעתי שמעך יראתי:

פח. ומאי הוה הא דאמרינן עלה במחשבה, ולא אמרינן ירד, דהא אמרינן המסתכל בצפיית המרכבה ירד ואח”כ יעלה, התם משום דאמרינן המסתכל בצפיית המרכבה, וצפיית מתרגמינן סכותא ואמרינן (ישעי’ כ”א ח) ויקרא אריה על מצפה אדני, הכא במחשבה לית ליה צפייה כלל ולית ליה תכלית כלל, וכל דלית ליה תכלית וסוף לית ליה ירידה, כדאמרי אינשי ירד פלוני לסוף דעתו של חבירו לא לסוף מחשבתו:

קכו. ומאי ניהו, תלתא אינון, ובכללן שלשה חיילות ושלשה ממשלות, הממשלה הראשונה אור, ואור החיים של מים, הממשלה השניה חיות הקודש והאופנים וגלגלי המרכבה וכל גדודיו של הקב”ה מברכין ומעריצין ומהדרין ומפארין ומקדישין למלך נאדר בקדושה ונערך בסוד קדושים רבה, מלך איום ונורא ומכתירין בשלש קדושות:

קנ. אמר רבי רחומאי מאי דכתיב (משלי ו’ כ”ג) ודרך חיים תוכחות מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה בראשית ובמעשי מרכבה אי אפשר שלא יכשל שנאמר (ישעי’ ג’ ו) והמכשלה הזאת תחת ידך. דברים שאין אדם יכול לעמוד בהן אלא אם כן נכשל בהן והתורה אומרת תוכחת מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים, לפיכך מי שרוצה לזכות בדרך חיים יסבול תוכחות מוסר:

קע. מאי לנצח נצחים, אלא נצח חד הוי, ומאי ניהו, זה הנוטה למערב, ושני לו מאי הוי, זה הנוטה לצד צפון, ושלישי זה הוי של מטה, שלישי, והא אמרת שני אופני המרכבה, אלא אימא סוף השכינה הוי ג”כ נצח, והיינו לנצח נצחים, נצח חד, נצחים תרי הרי תלתא:

קעח. ד”א ערבי נחל, שפעמים מערבים פעולותם זה עם זה, ומאי וערבי נחל, הוי אומר על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל דכתיב (קהלת א’ ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ומאי ניהו ים זה, הוי אומר זה אתרוג ומנא לן דכל מדה ומדה מאלה השבעה אתקרי נחל דכתיב (במדבר כ”א יט) וממתנה נחליאל, אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל, וכל הששה הולכים על דרך אחד אל הים, ומאי ניהו אותו דרך אחד מכריע בנתיים דכתיב (חבקוק ג’ ה) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, וכולם הולכים לאותו צינור ומאתו צינור אל הים והיינו דכתיב וממתנה נחליאל, ממקום שניתן דהיינו המוח לנחליאל ומנחליאל במות ומאי במות כדמתרגם רמתה, מאי רמתה אותה סגולתא שאחרי הזרקא, ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון, ומבמות הגי אשר בשדה מואב אשר הוא מזומן, ומאי הוא אותו אשר בשדה מואב, אל תקרי מואב אלא מאב, אותו האב שנאמר עליו (בראשית כ”ו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי וגו’, ומאי ניהו אותו השדה, אותו שהוא בראש הפסגה וגם נשקפה על פני הישימון ומתרגמינן שמיא, ועל אותו הצינור נאמר (שה”ש ד’ טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ומאי ניהו לבנון, הרי אומר זה חכמה, ומאי ערבי נחל, הרי אומר אותו שנתן נחלה לישראל והיינו שני אופני המרכבה:

קפ. שלשה גלגלים יש לו לעוה”ז והאיך, העולם הזה נוטה לצד צפון ולדרום, היאך, צפונית מערבית דרומית, צפונית מערבית הוא גלגל הראשון הסובב עלינו, צפונית מערבית סלקא דעתך, אלא אימא כחו צפונית, והיינו שוק שמאל, ועליו גלגל שני והוא כולו מערבית. מערבית ס”ד, אלא אימא כחו הוה מערב, אלו הן נצחי עולם, ועליו גלגל שלישי וכחו מערבית דרומית, ומאי ניהו כחא קמא דאמרת שני, הוי אומר שוק של ימין, והדין כחא דמערבית דרומית הוא יסודו של עולם שנאמר בו (משלי י’ כו) וצדיק יסוד עולם, וכח שני עומד מאחורי המרכבה וכחו הראשון מלפניו, וצדיק יסוד עולם באמצע, הוא יוצא מדרומו של עולם, והוא שר על אלה השנים, גם בידו נפש כל חי כי הוא חי העולמים, וכל לשון בריאה בדידיה עבידא, ועליו כתיב (שמות ל”א יז) שבת וינפש, והוא מדת יום השבת, ועליו נאמר (שם כ’ ח) זכור את יום השבת לקדשו, והא ג”כ כתיב (דברים ה’ יב) שמור, ההיא במדה שביעית, ובשביעית אמר הכתוב (ויקרא י”ט ל) את שבתותי תשמורו ומקדשו תראו, ומאי ניהו מדה שביעית, זה מדת טובו של הקב”ה:

רבי עקיבא, רבי ישמעאל ותלמידיהם

70-135 רבי ישמעאל בן אלישע השני – מגדולי הדור השלישי של התנאים. אחת ההשערות היא שהיה נכדו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. בעל הברייתא על המידות שהתורה נדרשת בהן, וחברו של רבי עקיבא. בצעירותו למד תורה מפי רבי יהושע בן חנניה, שפדה אותו מן השבי. לאחר מכן למד מפי רבי נחוניה בן הקנה ומפי רבי אליעזר בן הורקנוס. כן קשר רבי ישמעאל יחסי ידידוּת אמיצים עם רבי עקיבא, שהיה בר פלוגתא גדול שלו בהלכה. רבי ישמעאל התגורר בכפר עזיז שבדרום יהודה ליד גבול אדום, ומשם היה מגיע ליבנה כדי לדון עם החכמים בענייני הלכה. כשגלתה הסנהדרין לאושא נדד עמה גם רבי ישמעאל. שיטתו בבית מדרשו של רבי ישמעאל הושתת הלימוד על פשוטו של מקרא והיגיון, ולא על פלפולים המבוססים על אותיות יתרות או חסרות במקרא. כן נקט בגישת “דיברה תורה כלשון בני אדם”. זאת בניגוד לשיטתו של רבי עקיבא, שהיה מפלפל, ומרבה לדרוש אותיות ומילים. רבי ישמעאל הרבה להביא משלים לדינים שונים. בהלכה נקט את שיטתם של בית הלל. בעל הברייתא שמביאה את שלוש עשרה ה”מידות שהתורה נדרשת בהן”, שהן שיטות לדרשת הפסוקים ומציאת העולֶה מתוך הכתוב, שלא נאמר בו במפורש. רבי ישמעאל העדיף את שיטת הלימוד ב”כלל ופרט”, שמתמקדת ביחסי הכללים והפרטים המפורשים בכתוב, ועל פיהם נרמז מה שלא נכתב, לעומת רבי עקיבא שדרש ב”ריבוי ומיעוט”, שיטת-מדרש שמתייחסת אל הפרטים כעצמאיים, ואינה מחשיבה אותם כפירושו של הכלל. רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקביל את כל האדם בשמחה.

136 – רבי עקיבא נהרג (התגורר בבני ברק ובלוד). היו לו חמישה תלמידים חשובים מוסרי תורתו, רבי מאיר, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי, רבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. במקום אחר אמרו “אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.” כלומר, משנתו של רבי יהודה הנשיא, אשר הביא לחתימת המשנה, נשענת על מסורותיו של רבי מאיר, שאותן קיבל מרבי עקיבא. כלומר, בתקופת רבי עקיבא לא הייתה משנה עדיין, אלא רק ויכוחים בין תלמידי רבי עקיבא. כל מה שכתוב במשנה לא היה מובן מאליו בתקופת רבי עקיבא! ראה בתורה טקסט קדוש ומושלם אשר כתוב באופן מושלם. משכך, אין בה מילים מיותרות ואף לא אותיות מיותרות. כל מה שכתוב הוא נכון ונדרש, ועל החכמים מוטלת החובה להבין מדוע הטקסט נכתב כפי שנכתב. לשם השוואה, בר-הפלוגתא העיקרי של רבי עקיבא היה רבי ישמעאל, אשר שיטתו הייתה פשוטה ואינטואיטיבית יותר, ואשר קבע כי “דברה תורה בלשון בני אדם”. לעומתו נאמר על רבי עקיבא ש”היה דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות”, ואכן שיטתו גברה על זו של רבי ישמעאל, ובדורות שאחריו נוהגים לדרוש כמוהו כל מילה וכל אות

רבי עקיבה אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה הוא היה אומר מסורת סייג לתורה נדרים סייג לפרישות סייג לחכמה שתיקה הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם ליהוה אלהיכם חביבין ישראל שניתן להם כלי שבו נברא העולם חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כדי שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו הכול צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכול לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה הוא היה אומר הכול נתון בעירבון והמצודה פרוסה על כל החיים והחנות פתוחה והחנווני מקיף והפנקס פתוחה והיד כותבת וכל הרוצה ללוות בא ולווה והגבאין מחזרין תמיד בכל יום ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת והכול מתוקן לסעודה.

רבי אלעזר בן עזריה (ראב”ע) – תנא בן הדור השלישי לתנאים. כיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין מעל רבן גמליאל דיבנה. ידוע בייחוסו ככהן, דור עשירי לעזרא הסופר.

סוף תקופת דור יבנה ומרד בר כוכבא (132-136) – נגד הקיסר הרומי אדריאנוס.

הסנהדרין עוברת מיבנה לגליל (אושא ושפרעם). אחר כך לבית שערים, לציפורי ולטבריה.

כלומר, תורת הסוד עברה מרבי ישמעאל אולי ל:

רבי מאיר – רבי מאיר אומר הוי מעט עוסק ועסוק בתורה ושפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לו בטילים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך

רבי יונתן – רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני

רבי יאשיה

ומרבי עקיבא ל:

רבי מאיר (משנה)

רבי נחמיה (תוספתא) – בבלי שבת פ, ב: ואיבעית אימא מאי אנדיפא אפותא וכי הא דההוא בר גליל [דאיקלע לבבל] דאמרו ליה קום דרוש לנו במעשה מרכבה אמר להו אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה ונפקא ערעיתא מן כותל ומחתיה באנדיפי ומית ואמרו ליה מן דיליה דא ליה

רבי יהודה בר אלעאי (ספרא) – רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון

משנה מגילה ד, ח: אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר

בבלי מגילה לא, א: אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא בעצרת (דברים טז) שבעה שבועות ומפטירין (חבקוק ג) בחבקוק אחרים אומרים (שמות יט) בחדש השלישי ומפטירין (יחזקאל א) במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו

בבלי מגילה כד, ב: תניא אמרו לו לרבי יהודה הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם

רבי שמעון בר יוחאי (ספרי) – רבי שמעון אומר שלושה כתרים הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן

רבי יוסי – רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הברייות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הברייות

רבי אלעזר בן שמוע – רבי אלעזר אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמיים

רבי יוחנן הסנדלר – רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כניסה שהיא לשם שמיים סופה להתקיים ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים

רבי חנניא (חנינא) בן חכינאי – תנא בדור השלישי והרביעי. מתלמידי רבי עקיבא הראשונים, וחברם של אלעזר בן מתיא, שמעון בן זומא ושמעון התימני. לפי אחת הגרסאות היה מעשרה הרוגי מלכות. לפי האגדה, ישב 12 (או 13) שנה ולמד תורה בבית רבי עקיבא רבו. נולד במאה ה־2 בישראל.

שלשה הרצו תורתן לפני רבן

רבי יהושע לפני רבן יוחנן בן זכאי

רבי עקיבא לפני רבי יהושע

חנניה בן חכינאי לפני רבי עקיבא

מכאן והילך אין דעתן נקייה

מי מבין העשרה האלה הוא השלב הבא בשרשרת ההעברה של מסורת ההיכלות והמרכבה. אף אחד מהם לא מוזכר בספרות ההיכלות והמרכבה. למה לא?

138 – בוטלו גזרות אדריאנוס והסנהדרין עובר לאושא בהנהגת רבן שמעון בן גמליאל (אבא של רבי יהודה הנשיא)

רבי יהודה הנשיא (135-219) – דור חמישי ואחרון לתנאים – חתם את המשנה בציפורי

משנה (188-218) – רק בתקופת הגאונים התחילו ללמוד אותה בכתב

היכלות רבתי והיכלות זוטרתי

ספר היכלות (ספר חנוך ג’)

ספר חנוך ג’ (ספר היכלות/ספרו של רבי ישמעאל הכהן הגדול/ההתגלות של מטטרון) – נכתב בעברית כנראה במאה החמישית לספירה וידוע גם כחנוך העברי. בספר נרמז שהוא נכתב במאה השנייה לספירה, אולם ניתן למצוא לו מקורות רק במאה החמישית. יש מילים רבות ביוונית ולטינית. בספר מספר עובדות המצביעות שכותבי הספר קראו את “חנוך א'”.

בתלמוד בבלי סנהדרין ל”ח עמוד ב’ וכן במדרש על ארבעה תנאים שנכנסו לפרדס, חנוך-מטטרון קיבל את העונש החמור ביותר שניתן אי פעם (בגמרא): שישים פולסא דנורא, מכיוון שאחד מהארבעה (אלישע בן אבויה) כפר בעיקר לאחר שראה את מטטרון יושב וכותב ספרים, כיוון וחשב בטעות כי חלילה “שתי רשויות המה” בשמיים.

ספר חנוך ג’ הוא אוסף מדרשות מיוחסים לר’ ישמעאל בן אלישע ור״ע, ומחולקים למשניות והלכות וד’ סדרים: סדר רוחין, סדר עירין, סדר דין, סדר מחנות. קצתם נדפסו בזהר בס׳ בראשית ופקודי בשם שבעה היכלות.

אמר רבי ישמעאל אמר לי מטטרון משום הכי הדר מרום כל ז’ שרים הם גדולים ונוראים נפלאים נכבדים שהם ממונים בז’ רקיעים ואלו הם מיכאל גבריאל שתקיאל ושחקיהל ברדיאל וברקיאל וסדריאל וכולן שרי צבא רקיע הן ועם כל אחד ואחד ארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות מלאכי השרת

מיכאל השר הגדול ממונה על רקיע שביעי עליון שבערבות

גבריאל שר הצבא ממונה על רקיע ששי שבמכון

שתקיאל שר הצבא ממונה על רקיע חמישי שבמעון

שחקיאל שר הצבא ממונה על רקיע רביעי שבזבול

ברדיאל שר הצבא ממונה על רקיע שלישי שבשחקים

ברקיאל שר הצבא ממונה על רקיע שני שבשמים

סדריאל שר הצבא ממונה על רקיע ראשון שבוילון

למטה מהן גלגיאל השר הממונה על גלגל חמה ועמו תשעים וששה מלאכים רבים ונכבדים שהן מריצין את גלגל החמה ברקיע שלש מאות וששים וחמשת אלפים פרסאות בכל יום

למטה מהן אופניאל השר הממונה על גלגל הלבנה ועמו חמשה ושמונים מלאכים שהם מריצים את גלגל הלבנה שלש מאות וחמשים וארבע’ אלפים פרסאות בכל לילה ולילה כ”ז שהלבנה עומדת בתקופתה ואימתי עומדת בתקופתה במזרח הוי אומר בחמשה עשר בכל חדש וחדש

למטה מהן רהטיאל השר שהוא ממונה על המזלות ועמו שבעים ושנים מלאכים גדולים ונכבדים ולמה נקרא שמו רהטיאל מפני שהוא מרהיט את המזלות בגלגליהם ובמסילותיהם

כוכביאל השר שהוא ממונה על הכוכבים כולם

סדר היכלות

סדר רוחות

סדר עירין

סדר דין

סדר מחנות

הלכות הכסא

א”ר יוחנן כאור היוצא מן הכבשן שיוצא ונכנס שנאמר והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק לא מזיזות הוד כסא פי’ כאדם שקושר רצועה ברגל של עוף בעוד שהרצועה בידו העוף הולך וכשאין לו יותר אז מושך העוף אצלו ואין מזיזין את הכסא ממקומו והחיות חוזרים בעצמם כי הם יודעים כי כל מקום לא יכיל מקום כסא פי’ שהם יודעים שבשום מקום אינם יכולים לזוז אותו על כן חוזרים בעצמם סביב כסאו ועלות בין גשר לגשר ובאבק עשן וברוח זה למעלה מזה כל אלה אבק רגליו

רבי יוחנן – רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180–280 לספירה לערך) היה מגדולי האמוראים, בכיר אמוראי ארץ ישראל בדור ראשון, וראש ישיבת טבריה במשך עשרות שנים. נולד בציפורי, רבותיו: רבי יהודה הנשיא…

או שאולי רבי יוחנן בן זכאי? (חי במאה ה-1 לספירה. היה מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. תלמידו של הלל הזקן. נמלט מירושלים הנצורה, ושכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה, שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. התגורר תחילה בעיירה עֲרָב שבגליל, ולאחר החורבן התיישב בעיירה ברור חיל שבשפלת לוד. לפי המסורת, ניתן לו התואר “רבן” הואיל וכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, אף על פי שלא השתייך לשושלת נשיאי בית הלל הזקן)

או רבי יוחנן הסנדלר? (נולד באלכסנדריה, מצרים בסוף המאה ה-1 ונפטר ב-150, תנא בן המאה השנייה. מתלמידי רבי עקיבא. הדור הרביעי לתנאים. רבותיו: רבי עקיבא…)

סובלות מתחת זרועות עולם בכסא פי’ אותן חיות סובלים תחת זרועות עולם וסובלין שהעמוד ששמו צדיק קשור בו ולאחר מכן קשור בזרוע של מטטרון ומזרועו לזרוע הקב”ה זהו תחת זרועות שהיא למטה והזרועות למעלה כדאמ’ תניא אמר רבי יוסי (חגיגה יב ע”ב) אוי להם לבריות שרואין ואינן יודעין מה רואין הם עומדים על הארץ והארץ על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים והמים על ההרים שנאמר על הרים יעמדו מים וההרים על רוח שנאמר כי הנה יוצר הרים

חגיגה יב ע”ב: תנא דבי ר’ ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים תניא ר’ יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות הארץ על מה עומדת על העמודים שנאמר (איוב ט, ו) המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון עמודים על המים שנאמר (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים מים על ההרים שנאמר על הרים יעמדו מים הרים ברוח שנאמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח רוח בסערה שנאמר (תהלים קמח, ח) רוח סערה עושה דברו סערה תלויה בזרועו של הקב”ה שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם וחכ”א על י”ב עמודים עומדת שנאמר (דברים לב, ח) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל וי”א ז’ עמודים שנאמר (משלי ט, א) חצבה עמודיה שבעה

רבי יוסי בן חלפתא – מגדולי התנאים בדור הרביעי. נולד והתגורר בציפורי שבגליל במאה ה-2. נפטר ב-160. מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, חברם של רבי יהודה ורבי שמעון ורבו של רבי יהודה הנשיא. נסמך בידי רבי יהודה בן בבא בתקופה שבה הטיל השלטון הרומאי איסור על הסמיכה. לו מיוחס החיבור סדר עולם, שעוסק בסדר הדורות ובמאורעות היסטוריים. סתם רבי יוסי המוזכר במשנה הוא רבי יוסי בן חלפתא. רבותיו: רבי עקיבא, רבי ישמעאל…

כלומר נכנס כן בהלכות הכסא שבספר היכלות קטע מהתלמוד הבבלי אבל זאת ברייתא תנאית שאמר רבי יוסי ומן הסתם כנראה הייתה ידועה עוד לפני שנכתבה בתלמוד…

ספר היכלות מזכירו רב האי גאון בתשובה המובאת בעין יעקב פ״ב דחגיגה וז״ל: ובהיכלות זוטרתי מפורש בלשון הזה, פתח היכל ששי נראת כמו שיש בו מאה אלפים רבבות גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת של מים אלא אויר זיו אבני שיש טהור שסלולות בהיכל שזיו מראיתן דומים למים, עכ״ל.

גם מובא בספר ציוני וס’ לקח טוב בפ׳ יתרו: ואל תטעה באגדת ר׳ ישמעאל בן אלישע ור״ע וחבריהם מאשר ספרו בספר היכלות והפליגו בשיעור הקומה ובכסא ובדברים מופלאים ונוראים בו וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.

ובס’ ויקרא כתב: ואיתא בספר היכלות א״ל שר הפנים לר׳ ישמעאל על שרטוטי הפדחת והיד וכפות, עכ״ל. ובס׳ עמק המלך מביא מענין עשרה הרוגי מלכות מעשה מס׳ היכלות.

הערוך בע׳ אבן המנוגעת מביא הברייתא ת״ר ארבעה נכנסו לפרדס (חגיגה י”ד) זה המפורש בהיכלות רבתי ובהיכלות זוטרתי שהיו עושין מעשים ומתפללים תפלות בטהרה ומשתמשין בכתר וצופין בהיכלות ורואין האיך משמרות מלאכים במעמדן, והאיך היכל אחר היכל, היכל לפנים מהיכל, וקאמר להם ר״ע כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים, ואם אמר הרי אלו מים נהדף, כי שקר הוא אומר, וכן מפורש בהיכלות רבתי בלשון הזה. ומפני ששומרי פתח היכל שיש מטילין אלף אלפי גלי מים ואין שם אפילו טפה אחת, אלא אויר זיו אבני שיש טהור, שהן כלולות בהיכל שהיה זיו פניהם דומה למים, ואם אמר מים הללו מה טיבן וכו׳ עכ”ל.

ובס׳ שומר אמונים פ׳ כי תשא מביא יותר קצת וז״ל: בפרקי היכלות יש היכל ידוע למעלה וכשמגיעים שם העולים למרכבת ונראה להם באותו ההיכל ענינים גדולים והוא מדמה בדעתו שהוא מים ואומר מה טיבן של אלו המים, מיד יצא בת קול ומכריז על זה האיש שהוא ממנשקי העגל ומיד נענש עכ”ל.

ובספר לקוטי שכחה ופיאה (פיראדא שי”ו דף כ”ג ב׳) בענין סוד שר הפנים וז״ל: ואמרו בפרקי היכלות בפרקי ר״ע ששבעים שמות יקראו לו (למט״ט) כלם נודעים לפי צירופם ולפי גימטריאות וכו’.

מטטרון

המלאך מטטרון נזכר לראשונה בספרות ההיכלות, בספרי היכלות רבתי והיכלות, ובספר “שיעור קומה“. ההרחבה העיקרית של דמותו מצויה בספר היכלות, שבו מספר מטטרון לרבי ישמעאל את הגניאולוגיה שלו ואת האופן שבו זכה למקום בו הוא נמצא כעת. ר’ ישמעאל עולה למרום ב”צפיית המרכבה”, פעולה של התעלות מיסטית, ושם הוא נפגש ב”מטטרון מלאך שר הפנים”, שנשלח להדריכו בעולמות העליונים. ר’ ישמעאל שומע כי המלאכים האחרים מכנים את מטטרון “נער”, ומטטרון עצמו אומר לו שהאל בעצמו נוהג לקרוא לו כך. בתגובה לשאלת ר’ ישמעאל לפשר הכינוי, מספר מטטרון כי בתחילה הוא היה אדם – חנוך בן ירד המוכר מהמקרא ובעיקר מספר היובלים וספרות חנוך, שהועלה לשמים על מנת לשמש כעד בבני האדם לאחר חטאי דור המבול. “ויקם חנוך לעד בכולם. וילקח מתוך בני האדם, ונביא אותו אל גן העדן לכבוד ולתפארת. והנהו כותב פה בספר את פתשגן הדין ואת העונש לצמיתות, וכל רעת יוצאי חלצי בני האדם…”

בספר היכלות, חנוך לא משמש רק כעד, אלא הוא מתעלה מעבר לכך. בעקבות מעשיו הטובים והתעלותו הרוחנית, האל העלה אותו והוא נהפך למלאך רב־חשיבות, אחד מהראשונים בהיררכיה המלאכית השמימית: “אמר ר’ ישמעאל, אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים, כשלקחני הברוך הוא מן בני דור המבול העלני בכנפי רוח שכינה לרקיע העליון והכניסני לתוך פלטורין גדולים שברום ערבות רקיע ששם כיסא הכבוד של שכינה ומרכבה… והעמידני לשמש כל יום ויום את כיסא הכבוד.” בספר מתוארים שלבים רבים של התעלות, מאדם ילוד־אישה ועד למשרת העומד בין מלאכי המרכבה כשווה בין שווים, ולאחר מכן למלאך שמצוי בעמדה נעלה עוד יותר משאר הכוחות העליונים. הטרנספורמציה של מטטרון היא פיזית ורוחנית כאחד, ולצד הסודות המתגלים לו והתעלותו הרוחנית, הוא גם מקבל צורה אחרת: “הניח הקב”ה ידו עלי וברכני אלף ושלש מאות וששים וחמשת אלפים ברכות ורממתי והגבהתי כשיעור ארכו ורחבו ש”ע והעלה לי שבעים ושנים כנפים… וכל כנף וכנף כמלוא עולם וקבע בי שלוש מאות ששים וחמשת אלפים עינים. ולא הניח ממין של זיו ולא ממיני זוהר תיאר יופי שבח אורות בעולם שלא קבע בי. […] גילה לי הברוך הוא מאז כל סיתרי תורה וכל רזי חכמה… ואין דבר במרום ובעומק עולם נעלם ממני.” לאחר כל התכונות הנוספות הניתנות למטטרון, הוא נעשה דומה במידה רבה לאל עצמו, וזוכה לשבת בכיסא כבוד הניצב בפתח ההיכל השביעי , שם נמצא כיסא כבודו של האל עצמו. הוא לובש לבוש של אור, ועל כתרו ה’ כותב אותיות שבהם נברא העולם. הוא אף מכונה בשם “ה’ הקטן”. אלא, שכאשר אלישע בן אבויה, אחד מהמסתכלים בצפיית המרכבה טעה וחשב לאחר שראה אותו יושב שיש שתי רשויות בשמים, מטטרון הורד במידת מה מדרגתו, אף שהוא עדיין היה “מלאך שר הפנים”: “בתחלה הייתי יושב על כיסא כבוד גדול בפתח היכל שביעי ודנתי את כל בני מרומים… וכיון שבא אחד להסתכל בצפיית המרכבה ונתן עיניו בי… כשראה אותי שאני יושב כיסא כמלך ומלאכי השרת היו עומדים כעבדים, באותה שעה פתח את פיו ואמר ודאי שתי רשויות בשמים… באותה שעה בא ענפיאל ה’ השר הנכבד… משליחות של הברוך הוא והכני ששים פולסאות של אור והעמידני על רגלי.”

מלבד ספר היכלות, מטטרון מופיע גם בחלקים רבים אחרים של מסורת המרכבה וההיכלות, ובכולם הוא מדריך של החכמים שמבקרים בשמים ומלאך חשוב בהיררכיה השמימית.

בקטעים בספרות ההיכלות המכונים “שיעור קומה“, אנו מקבלים מידע נוסף על דמותו של מטטרון. ישנם מאפיינים רבים משותפים למטטרון ב”שיעור קומה” לזה של ספר היכלות. הוא המלאך הגבוה ביותר בהיררכיה השמימית, הוא קרוי נער, הוא המדריך של האנשים שמגיעים לשמים בהתעלות המיסטית. גם תפקידו כעד משתקף כאן בשם נוסף בו הוא מכונה, “שרא רבא דאשהדותא” (שר העדות הגדול). אולם, יש גם הבדלים ותוספות חשובות. ההבדל הבולט ביותר הוא שאין בספר שיעור קומה כל זכר למסורת שמטטרון היה פעם חנוך בן ירד, והוא מופיע רק כמלאך ללא שורשים אנושיים. בנוסף, מודגש מאוד התפקיד של מטטרון בתור המקביל לכהן גדול בפולחן השמימי, ואף יש לו משכן: “וחיה אחת עולה על השרפים ויורדת על משכן הנער ששמו מטטרון ואומרת בקול גדול… והנער הזה ששמו מטטרון מביא את האש החרישית ונותן באזניהם של חיות כדי שלא ישמעו את קול הדיבור של הקב”ה ואת שם המפורש שהנער ששמו מטטרון מזכיר באותו שעה…” “אזכרת השם המפורש” של מטטרון דומה מאוד לזו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומדמה בין הפולחן השמימי לבין הארצי.[

ישנם גם מספר אזכורים של מטטרון בספרות התלמודית (מסכת חגיגה ט”ו, ע”א; מסכת סנהדרין ל”ח, ע”ב; מסכת עבודה זרה ג’, ע”ב).

האזכור הראשון הוא בתוך הסיפור של “ארבעה שנכנסו לפרדס”, ומתאר את חטאו של אלישע בן אבויה, שראה את מטטרון וחשב שמדובר באל או במקביל לו, ומטטרון נענש על כך: “חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר, גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב’ רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא.” תרגום: ראה את מטטרון שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויות ישראל. אמר: למדתי [מרבותי] שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום שתי רשויות הן?! הוציאוהו למטטרון והיכוהו שישים מכות אש. — חגיגה ט”ו, ע”א מסיפור זה, הנמצא גם בספר היכלות, ניתן ללמוד מספר דברים על האופן שבו התלמוד מציג את מטטרון – תפקידו של מטטרון (או אחד מתפקידיו) הוא לכתוב את זכויותיהם של ישראל; הוא יכול לשבת כמו האל עצמו, בניגוד למלאכים אחרים; והדבר החשוב ביותר – הוא אינו העליון בהיררכיה השמימית, שכן יש מי שיכול להכות אותו מכות אש.

אזכור נוסף הוא בוויכוח בין “ההוא מינא” לבין רב אידית: “אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב “ואל משה אמר עלה אל ה'”. ‘עלה אלי’ מיבעי ליה. א”ל: זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב “כי שמי בקרבו”. אי הכי ניפלחו ליה? כתיב “אל תמר בו” – אל תמירני בו.” — סנהדרין ל”ח, ע”ב במקור זה נוספים פרטים חשובים נוספים לדמותו של מטטרון על פי התלמוד. גם בסיפור זה אנו רואים שהיו גורמים שאכן חשבו לעבוד למטטרון, בדומה לאלישע בן אבויה. מכות האש בהן נענש מטטרון מראים כי היה קיים חשש אמיתי מפני תופעה כזו

מלאך שבו פוגשים המיסטיקנים שיורדים למרכבה; הוא גם מהווה חלק בהיררכיה השמימית ובכוחות השונים שסובבים את האל; והוא גם משמש במאגיה, לצד תפקידו כמשרת במקדש השמימי. ניתן לגבש את המסורות השונות בנוגע למטטרון סביב שתי דמויות שונות. הדמות הראשונה היא מטטרון כ”שר העולם”, או “מלאך הפנים”, ישות שנבראה בבריאת העולם או עוד לפני בריאת העולם. זהו מלאך קדום ורב עוצמה, שנמצא בדרגה גבוהה מאוד בהיררכיה המלאכית. יש לו תפקידים שונים: הוא הסופר השמימי ואחראי על כתיבת סודות וכן על כתיבת זכויותיהם של ישראל; הוא גם משרת בתור כהן גדול במקדש השמימי. המקורות לדמות כזו מצויות בספר שיעור קומה, בסיפורי התלמוד, וגם בפרקים מסוימים מספר היכלות. דמות שנייה היא זו של חנוך שמתעלה והופך להיות מלאך, מטטרון, והיא זו המוכרת לנו מהסיפור העיקר ב”היכלות”. על פי סיפור זה, מטטרון לא היה יכול היה להיות נוכח בבריאה או לשרת בתור “שר העולם”. לפיכך, מסיק שלום, מסתבר כי כותבי ספרות ההיכלות הוסיפו את דמותו של חנוך העולה לשמים למטטרון הקדום, והשתמשו בדמות השנייה כדי להסביר את הראשונה. שילוב זה התרחש לא לפני סוף המאה השנייה לספירה. מטטרון כחנוך חסר מהתלמוד בשל הגישה השלילית שנקטו חכמי התלמוד כלפי חנוך באופן כללי.

מי שהוא שונה רז הגדול הזה… בכל יום אחרי תפילתו יאמר אותו בטהרה בבית או בבית הכנסת: משביע אני עליך מטטרון עבדי ששמך כשם רבך, שתיזקק לי לעשות חפצי ויהיו פני מצהיבות ותהיה קומתי נאה לי ותהא אימתי מוטלת על הבריות ושמי הטוב ילך בכל מקומות ישראל… ותצילני מכל רוחות ושדין ופגעים וליסטים ומכל בני אדם הרעים… בא”י שומע תפילה

מסכת היכלות

מסכת היכלות, פרק א: הקב״ה רם ונשא ואף כסאו רם ונשא. ומנין שהקב״ה נקרא רם ונשא שנאמר כה אמר ה׳ רם ונשא, ומנין שאף כסאו רם ונשא שנאמר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא. הקב״ה נקרא צדק שנאמר אני ה׳ דובר צדק וגו׳. ומנין שאף כסאו נקרא צדק שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך. הקב״ה נקרא משפט שנאמר כי אלהי משפט ה׳, ואף כסאו נקרא משפט שנאמר כי שמה ישבו כסאות למשפט. הקב״ה נקרא אמת שנאמר וה׳ אלהים אמת, ואף כסאו נקרא אמת שנאמר והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. הקב״ה נקרא כבוד שנאמר ויבא מלך הכבוד, ואף כסאו נקרא כבוד שנאמר כסא כבוד מרום מראשון. יבא מלך הכבוד וישב על כסא הכבוד בהיכל הכבוד שנאמר ובהיכלו כלו אומר כבוד. הקב״ה נקרא קדוש שנאמר קדוש ק”ק ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו, ואף כסאו נקרא קדוש שנאמר אלהים ישב על כסא קדשו. יבא מלך הקדוש וישב על כסא הקדוש בסוד קדושים רבה שנאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה. —כמה כסאות יש לו לקב״ה, יש לו כסא נכון שנאמר נכון כסאך מאז, יש לו כסא צדק ומשפט שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, יש לו כסא חסד שנאמר והוכן בחסד כסא, יש לו כסא יה שנאמר כי יד על כס יה, יש לו כסא כבוד שנאמר כסא כבוד מרום מראשון, יש לו כסא אמת שנאמר והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת, יש לו כסא קדוש שנאמר אלהים ישב על כסא קדשו, יש לו כסא עולם שנאמר כסאך אלהים עולם ועד, יש לו כסא רחמים שנאמר לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות, יש לו כסא מלוכה שנאמר והיתה לה׳ המלוכה, יש לו כסא רם ונשא שנאמר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא. יבא רם ונשא וישב על כסא רם ונשא יתברך ויתעלה ויתרומם על כל ברכה ותהלה.

מסכת היכלות, פרק ב: כסא רם ונשא ארכו ת״ת אלפים רבבות פרסאות, ורחבו חמש מאות אלפים רבבות פרסאות, ועביו שלש מאות אלפים רבבות פרסאות. וחשבונות הללו בפרסאות של הקב״ה ית׳ שמו וישתבח זכרו, וכל פרסה ופרסה שלו אלפים באמה והאמה שלו ד׳ זרתות וזרת שלו מסוף העולם ועד סופו שנאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן. שבעים כסאות של מלכות יש לו להקב״ה מעין כסאי מלכיות שבעולם כנגד שבעים אומות שבעולם, ושבעים כתרי כבוד יש לו מעין כתרי כבוד [שיש בעולם] כנגד שבעים לשונות שבעולם, ושבעים שרביטין של ממשלות יש לו מעין שרביטין שיש בעולם וכנגד שבעים כתרים של כבוד שיש לו בעולם. וכלם אינן אלא משלו, וכל מלכי ארץ וכל רוזני תבל אינן אוכלים (נהנים) גדולה ומלכות בעולם אלא משלו, והוא אינו חסר כלום ממלכותו וממשלתו, אבל כסא הכבוד עצמו אינו מנחיל אותו אלא ליראיו בלבד שנאמר וכסא כבוד ינחילם.

מסכת היכלות, פרק ג: כסא הכבוד תחתיו, פי׳ הדום רגליו, כסא אבן ספיר מתוקן לתחת רגלי השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים, פי׳ כבוד אלקי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכסא הכבוד מתוקן למושב יקרו, וכסא הכבוד הוא כסא רם ונשא ומראהו כעין החשמל מתוך האש. ומהו חשמל? מלמד ששלש מאות ושבעים ושמונה מיני מאורות של זיו וזוהר גדול קבועים בו והפחות שבהם כזיו גלגל חמה, וסימן בגימטריא חשמל שע״ח. ולא עוד אלא שפירס עליו כתבנית פנס על זיו זוהר מאור הדר שאין כיוצא בו בכל מיני מאורות שברום ערבות, שאפילו חיות הקדש שבמרכבה וכרובי גבורה ואופני שכינה אינם יכולים להסתכל בזיו הכבוד, מפני. שהוא נתון ופרוס עליו ומזיו כסאו מוקף כמראה זהר סביבות כסא, ולפיכך הקיף הקב״ה ענן וערפל סביביו שנאמר ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו כדי שלא יזונו מלאכי השרת מזיו השכינה ומזיו כסאו ומזיו כבודו ומזיו מלכותו, שנאמר רם על כל גוים ה׳ על השמים כבודו, יודעים גבורת כבודו ומספרים השמים תפארתו בכל שעה ושעה, שנאמר השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. כתוב אחד אומר על השמים כבודו וכתוב אחד אומר מלא כל הארץ כבודו, אם נאמר על השמים כבודו, כבוד אל, למה נאמר מלא כל הארץ כבודו, אלא על השמים כבודו זהו עיקר שכינת כבודו, ומלא כל הארץ כבודו זהו כבודו שכל המלכים והרוזנים נוהגים בו כבוד ואוכלים גדולה ומלכות מכבודו.

מסכת היכלות, פרק ד: קרקע ערבות כולה מלאה גחלים ואבני ספיר ואבני ברקת ואבני מרגליות קבועים בה, שזיוון הולך בכל רקיע ורקיע ונוקבין בזיוון שבעה רקיעים ודומה גלגל חמה בפני זיוון כמו זיו הנר בפני זיו גלגל חמה, וכל רקיע ורקיע מלא זיו זוהר גדול מזיוון, כמו רקיע מזיו גלגל חמה שהוא מלא ומאיר את כל העולם. ולא עוד אלא שארבע חומות של אש מוקפות להם ברום ערבות. חומה ראשונה של לפיד, שניה של שלהבת, שלישית של להטת, רביעית של ברקים. שאפילו שרים הגדולים הנקראים בשם מלכים, הוי״ה הוי״ה שם נכבד ונורא, אינם יכולים להסתכל בזיו אותם החומות שכנגד הכסא, וביניהם קבועים ז׳ היכלות על ז׳ הידורים זה לפנים מזה וזה לפנים מזה, וכולם מלאים גחלים ולפידים וזקוקים וברקים, ועמודי גחלים ועמודי להוטים ועמודי לפידים ועמודי ברקים ועמודי אישים ועמודי להבים שהם גבוהים מן הארץ ועד רום רקיע העליון, ובכל היכל והיכל ח׳ אלפים ותשס׳׳ו (חושב השנה שס״ה ימים ושש שעות, וכ״ד פעמים 365 עולים 8760 ועם שש שעות 8766) שערי ברקים כמנין שעות של ימות השנה, וכל שער ושער רום קומתו כרום ז׳ רקיעים ורחבן כרחבו וארכו של עולם, ועל כל פתח ופתח שבהיכל ערבות קבועים בהם שס״ה אלפים רבבות מיני מאורות במאור הגדול שכל העולם מבהיק מזיוו ואין כל בריה יכולה להסתכל בהם, ועל כל פתח ופתח עומדים שס״ה אלפים רבבות של מלאכי השרת שהם גבוהים מן הארץ ועד רום רקיע, וכלם מכף רגלם ועד קדקד ראשם מלאים עינים וכל עין ועין כגלגל הלבנה, וכל אחד ואחד גופו כגחלים ומראיהם כלפידים וגלגלי עיניהם כברקים מאירים וכלי תכסיסיהם איש למינהו, וכל אחד ואחד יש לו סוסים וסוסיהם סוסי אש ומרכבותיהם מרכבות להבה, וחרבותיהם חרבות לפידים ורומחיהם רומחי שלהבת, וקשתותיהם קשת גחלת, וחיציהם חיצי להט, וכל כלי זייניהם אש בוערה. ויש להם כמה שמות ולסוסיהם כמה שמות, ויש להם ד׳ פנים ולסוסיהם ד׳ פנים, ויש להם ד׳ כנפים ולסוסיהם ד׳ כנפים, הם מדברים בד׳ פיות ד׳ דבורים, וסוסיהם מדברים בד׳ פיות ד׳ דבורים, הם אומרים קדוש וסוסיהם אומרים קדוש, הם אומרים ברוך וסוסיהם אומרים ברוך, הם מספרים שירות מלכם בשבעים לשונות וסוסיהם מספרים שירות מלכם בשבעים לשונות, הם עושים רצון קונם בכל יום ויום. וסוסיהם עושים רצון קונם בכל יום ויום. ולמעלה מהם ממונים ח׳ שרים גדולים ורמים ונכבדים על כל פתח ופתח של מלאכי השרת, ואינם נכנסים ויוצאים לראות פני כסא הכבוד ולומר שירות כסא הכבוד אלא על פיהם, וד׳ חותמות של שם המפורש בידיהם, שנים על כל פתח ופתח, לכל אחד ואחד א׳ בכניסה וא׳ ביציאה. שמות של שומרי הפתחים על כל פתח ופתח לכל אחד ואחד של השרים הגדולים הממונים על הפתחים שבהיכלי ערבות. -מן הארץ ועד לרקיע מהלך ת״ק שנה, ועביו של רקיע ת״ק שנה וכן כל רקיע ורקיע, ובין כל רקיע ורקיע מהלך ת״ק שנה. למעלה מהם חיות הקדש, רגלי החיות כנגד כלם, קרסולי החיות כנגד כלם, שוקי החיות כנגד כלם, יריכי החיות כנגד כלם, גופי החיות כנגד כלם, צוארי החיות כנגד כלם, ראשי החיות כנגד כלם, עיני החיות כנגד כלם, קרני החיות כנגד כלם. למעלה מהן כסא הכבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כלם, וכסא הכבוד עצמו כנגד כלם, ורם ונשא יתרומם ויתנשא שוכן עליו.

מסכת היכלות, פרק ה: בהיכל שביעי קבוע כסא הכבוד, ומרכבות כרובים ומחנות שרפים ואופנים וחיות, וגלגלי אש אוכלה ומרכבות להבה, וחשמלי זוהר הדר וזקוקי אש, ואוצרי ברקים וגנזי טללים, וחדרי להטים וכדורי לפידים, ודגלי צבאים וגדודי טפסרים וצבאות אראלים, ולהבות גחלים ואסיפת אישים, ואסמי שלגים ונהרי להבים ומעיני מקור מים חיים, וקוראי קולות ורעמים, ומרעישי שירה ומדברי פלאים ושואגי נעימים, והדורי פנים ונוצצי חשמלים, ומעונות נוראים, ומרובעי פנים וכנפים, ומכוסי אפים ומלואי עינים, ובעלי קרני הוד של מלכות והדר, של כבוד תפארת עליונים וגיאות רם ורמים, ושבח רם רמים שעל כסא הכבוד, ואוצרות רוחות וגנזי נשמות, ברכות וצדקות תהלות וזמירות, חיילות וצבאות גדודים ומערכות דגלים וחיילות שלישים ובעלי מלחמות, גבורים וגבורות, עזוזות ותעצומות, פרשים ופקידי חיילות שרים ותוקעי בקרנות, ומגידי תשבחות, ומרנני רננות ושבחות והודאות, פלאות וגדולות, פאר שירים ושירות, קדושה ונעימות, ברום רקיע ערבות, ברזי דרי ערבות בתוך ערבות, לרוכב ביה שמו בערבות ית׳ שמו ויתעלה זכרו אמן

מסכת היכלות, פרק ו: ד׳ כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הקב״ה, מחנה ראשונה של מיכאל על ימינו, ומחנה שנייה של גבריאל על שמאלו, ומחנה שלישית של אוריאל מלפניו, ומחנה רביעית של רפאל מאחריו, ושכינת הקב״ה באמצע, והוא יושב על כסא רם ונשא, וכסאו גבוה למעלה וד׳ מחנות עומדות בתוך בחדרי אישים ולפידים, לנגדם גלגלי כסא הכבוד ומרכבות שבהיכל השביעי שבערבות. וכל מחנה ומחנה ד’ מאות ותשעים וששה אלפים פרסאות אורכו, ורחבו שני אלפים פרסאות, שנאמר וגויתו כתרשיש מה תרשיש שני אלפים פרסאות אף גויתן של מלאכי השרת שני אלפים פרסאות, נמצאת גויתן של מלאכי השרת מן הכתוב, ורום קומתן מק״ו. ובין מחנה ומחנה נהרי אש עוברין ביניהן שהן נמשכין ויוצאין מתחת כסא הכבוד, וכל אחד ואחד עמוק כתהום רבה, ורחבו כמרחבי רקיע, עולין ויורדין בכל אחד ואחד ומרעישין את המון כל המערכות, ובין כל מחנה ומחנה ערפלי טוהר מקיפין ביניהם, ובין כל מערכה ומערכה ענני אור לפניהם וענני חשך לאחריהם, וכלם כנפיהם כרום ראשיהם, ואש מעוטפין על פניהם לבל יצפו ולבל יכירו בדמות פני שכינה, כי השכינה אצלם בכל מקום. וכל מלאך ומלאך מהם מלובשין לבושי שלהבת ועטופין מעילי גחלת, נכונים באימה ופחד לעשות רצון קונם, מהם עומדים אלף מחנות בקדושה, ומהם רצים ריבוא צבאות בשליחות. אותם שעומדים בקדושה אומרים לפניו מהבקר ועד ערב קק״ק ה׳ צבאות, ומהערב ועד הבקר אומרים לפניו ברוך שם כבוד ה׳ ממקומו. וכשם שהקדושה משולשת כך הברכה משולשת, והם צופים בדמות כסא הכבוד ואינם מכירין בדמות פני השכינה, והם מביטים בדמות פני החיות ואינם משיגים למחנה החיות, וחיות הקדש עומדות מתחת כסא הכבוד ופניהן דמות צורת אדם וכל גופן דומה לגחלים המשולהבות בתוספת אש, וכל אחת ואחת מהן יש לה כ״ד פנים וכ”ד כנפים, שכל אחת ואחת מהן יש לה עשרים פנים בתוך ד׳ פנים ועשרים כנפים בתוך ד׳ כנפים (ר״ל שכל אחת ואחת מהן יש לה כ״ד פנים פנים בתוך פנים ויש לה כ״ד כנפים כנפים בתוך כנפים), וכל אחת ואחת מהן גופן מלא עינים, וכל עין ועין בגלגל הלבנה, וכלם נכונים ופונים לכל צד וצד ולכל רוח ורוח, ופניהם אשה אל אחותה וכנפיהם אשה אל אחותה, ולפני פרסות רגליהן רבוצות אבני גחלים, ולפני אבני גחלים רבוצין טורי לפידים, ולפני טורי לפידים מוקפין ענני האישים, ולפני ענני האישים מוקפין נוצצי קללין (מלשון נחשת קלל), ולפני נוצצי קללין מוקפין נוצצי להבים, ולפני נוצצי להבים מוקפין עבי קלים, ולפני עבי קלים מוקפין ערפלי טוהר, ולפני ערפלי טוהר מוקפין נהרי גחלת, ולפני נהרי גחלת מוקפין גלגלי שלהבת, ולפני גלגלי שלהבת מוקפין חשמלי דולקת, ולפני חשמלי דולקת מוקפין קולי רעמים, ולפני קולי רעמים מוקפין ענני להטות, ולפני ענני להטות מוקפין זקוקי ברק, ולפני זקוקי ברק מוקפין ברקי האור, ולפני ברקי האור מוקפין גשמים בשמים, ולפני גשמים בשמים מוקפין טללי חיים, ולפני טללי חיים מוקפין מחנות שכינה, ולפני מחנות שכינה מוקפין מרעישי שירה, ולפני מרעישי שירה מוקפין מנעימי קדושה, ולפני מנעימי קדושה מוקפין גלגלי סופה, ולפני גלגלי סופה מוקפין כנפי הרוח, ולפני כנפי הרוח מוקפין סביבי סערה, ולפני סביבי סערה מוקפין נהר דינור, ולפני נהר דינור מוקפין חשמלי זוהר, ולפני חשמלי זוהר מוקפין בזיקי הדר, ולפני בזיקי הדר מוקפין בזיקי גאוה, ולפני בזיקי גאוה מוקפין טפסרי נורא, ולפני טפסרי נורא מוקפין אראלי מעונה, ולפני אראלי מעונה מוקפין אומרים קדוש, ולפני אומרים קדוש מוקפין אומרים ברוך, ולפני אומרים ברוך מוקפין אומרים ה׳ ימלוך לעולם ועד, כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ. זה משכן החיות שבמרכבה (ע’ פי׳ המבאר בנוסחא של ארזי לבנון).

מסכת היכלות, פרק ז: למעלה מהם מעונה, בדמות רקיע כעין הקרח הנורא על ראשי החיות, שהוא מלא זיו וזוהר, שנאמר הוד והדר לפניו, נתון מתוכן והוכן כרוב מראות אש וכרוב מראות להבה, ונתון בהדר הוד על ראשי החיות, שנאמר ודמות על ראשי החיות רקיע, ושם הוכנו כרובי פלאי פלאים, גלגלי מרכבה שכסא הכבוד נתון עליהם, גלגל זה כנגד גלגל זה, וגלגל זה כנגד גלגל זה, זיו הדרו של גלגל זה כנגד זיו הדרו של גלגל זה, מעשה פלאיו של גלגל זה כנגד מעשה פלאיו של גלגל זה, ועומדת בת קול אחת אצל גלגל זה ובת קול אחת אצל גלגל זה. ומה טיבן של קולות הללו? אלא מלמד שבשעה שהקב״ה יורד משמי שמים העליונים מתשע מאות וחמשים וחמשה רקיעים ויושב בערבות על כסא כבודו, מיד בת קול אחת יוצאה בכל שערי רקיע ורקיע ובכל שערי ערבות ואומרת: שאו שערים ראשיכם וגו’, והם משיבים ואומרים מי זה מלך הכבוד, והיא משיבה ואומרת ה׳ עזוז וגבור ה׳ גבור מלחמה. ובת קול אחרת יוצאה בכל שערי בתי כנסיות ובתי מדרשות ואומרת: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, ושרי בתי ע״ז משיבין ואומרין מי הוא זה מלך הכבוד? ושרי בתי כנסיות ובתי מדרשות עם הררי בראשית משיבין ואומרין ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה. (ומהו מלך הכבוד, שהוא יודע לכבד לבריותיו מכבודו). באותה שעה ישמיעו גלגל לגלגל ברעש וברעם קולות ורעמים, קולות לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, באותה שעה אין הקב״ה רוכב בערבות לא בקדוש שמו ולא בברוך שמו ולא בה׳ צבאות שמו, אלא בשתי אותיות הללו י״ה מפני שבשתי אותיות הללו ברא הקב״ה העולם הזה והעולם הבא, שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים, צור עולם לא נאמר אלא צור עולמים. באיזה אות ברא הקב״ה עוה״ב ובאיזה אות ברא העוה״ז? ברא עוה״ב בי׳ וברא עוה״ז בה׳. ומנין שברא הקב״ה העוה״ז בה׳? שנאמר בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה״א בראם. אם כן יקדים ה״א ליו״ד? אלא מלמד שמתחלה ברא העוה״ב והעמידו לצד אחד ואח״כ ברא העוה״ז. ומפני מה ברא העוה״ז בה״א? מפני שהוא דומה לאכסדרה, ומפני מה דומה לאכסדרה, מפני שכל מי שרוצה לצאת מן העוה״ז יוצא ואין בידו מאומה מיגיעו ומעמלו מכל מה שעמל כל ימי חייו. ומפני מה ברא העוה״ב ביו״ד? מפני שכל המקטין עצמו בעוה״ז זוכה ונוחל העוה”ב שנברא ביו״ד. דבר אחר כשם שהיו״ד קטן מכל האותיות כך אין נוחל העוה״ב אלא מי שהוא מקטין עצמו אצל מי שהוא קטן ממנו בתורה ובחכמה שנאמר ודוד הוא הקטן, וכי דוד קטן היה והלא ראש למלכי יהודה היה ויצא ממנו משיח וכל המלכים כלם? אלא מתוך שהקטין את עצמו זכה ונחל גדולה ומלכות בעוה״ז וגדולה ומלכות בעוה״ב. דבר אחר מפני שבני העולם הבא ממעטין את עצמם ומתן שכרם מכובד ומרובה, שנאמר להנחיל אוהבי יש. ומפני מה תגין של יו״ד כלפי פניו? מפני שבני העוה״ב אינם מלוין זה לזה אלא כל אחד ואחד נהנה משלו לפי שכר מעשיו שבידו, לפיכך נאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, מלמד שבשעה שהקב״ה רוכב בערבות על כסא כבודו ירונו לפניו בקול רנה וקול ששון וקול שמחה, וקול ירנן וקול יגיל וקול עילוז וקול עוז וזמירות, וקול שירות ותשבחות ותהלות, קול פאר ותודות, קול שבח ועשירות, קול צהלה ורננות, וכסא הכבוד גבוה למעלה באויר ומראה כבודו כעין החשמל, ועטרת נוגה בראשו וכתר שם המפורש במצחו חציו אש וחציו ברד, מימינו חיים ומשמאלו מות, ושרביט של אש בידו, ופרוכת פרוסה לפניו, ושבעה מלאכים שנבראו תחלה משרתים לפניו לפנים מן הפרוכת, ושבעה שוטרים יושבים על שבעה כסאות, שם הראשון אורפניא״ל, שם השני תיגר״א נ״א תגריא״ל, שם השלישי דוה״ל נ״א בוא״ל, שם הרביעי אסימו״ר נ״א כלמי״ה, שם החמישי עלמיא״ל נ״א דנהא״ל, שם הששי פסכ״ר, ושם השביעי כלמי״ה נ״א בוא״ל. — ברא הקב״ה שש קצוות ופנה למעלה וחתמו ביה״ו, חתם תחת ופנה למטה וחתמו ביו״ה, חתם מזרח ופנה לפניו וחתמו בהי״ו, חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהו”י, חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בוי״ה, חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה״י. יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שהוא חי וקים לעדי עד ולנצח נצחים אמן. 10 בשם יהדריא״ל אלקי ישראל (עי׳ להלן היכלות רבתי פרק ג׳, ושם נאמר: בשם זהרריא”ל) המסגל עדתו, מלך נסים מלך גבורות, מלך נפלאות מלך נוראות מלך פרישות, כסאך מעופף משעה שתקעת יתד אריגת המסכת של שכלול העולם כלו, ומסלולו עומד עליה שני הברות רוחות לאין חקר ולאין מספר, לא הניח רגליו על קרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומד תחתיו גאי גאים קשורי קשרים (כתרים), וכל מלכים ראשי מדות שברא חבושים עומדים תחת כסא כבודו והיו מנטלים אותו בעוז ותוקף, ואף הם לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומדים תחתיהם, ושלשה פעמים בכל יום כסא כבודו משתטח לפניו ואומר: יהדריאל אלהי ישראל תתכבד ושב עלי מלך מפואר, לפי שמשאך חביב עלי, שנאמר קק״ק ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו, מי כה׳ אלהינו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כיוצרנו, אין קדוש כה׳ כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. אמר ר׳ ישמעאל כל השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר׳ עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו, שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו, ויברכו את שם כבודך, ומתרומם על כל ברכה ותהלה.

פרק מפרקי היכלות – אמר ר׳ ישמעאל, אשריכם ישראל כמה הם חביבין לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת, כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה למעלה תחלה באין סביבות כסא הכבוד נהרי אש וגבעות של להבה, ואומר להם הקב״ה ית׳ החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי עד שאשמע ואאזין תחלה קול שירתן ותושבחתן של ישראל בני, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, זהו פמלייתן של מלאכים. אימתי כבוד בשמים, כדכתיב רומה על השמים אלהים (בזמן) על כל הארץ כבודך (תהילים נ״ז:ו׳). אלפים ורבבות של מלאכי השרת עומדים לימין הכסא וכנגדם לשמאל הכסא. ובין נהרי אש מקיפין ועומדין, ושרים הגדולים העומדים ממונים על כל גדוד וגדוד, ועל כל צבא וצבא מימין הכסא ומשמאל הכסא, ומלמדין לומר שירה וזמרה לכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ב״ה ית’, וכשמגיע זמן לומר שירה שמעיא״ל השר הגדול הנכבד והנורא עומד על חלוני הרקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות העולים מן הארץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות להשמיע לבני ערבות. ומפני מה עושה כן? שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה ער שפותחין תחלה ישראל בשירה, שנאמר רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו, אלו מלאכי השרת, וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין שירות ותשבחות שאומרין מלמטה, הן פותחין קדוש קדוש קדוש מלמעלה. ולמה נקרא שמו שמעיאל? מפני שהוא עומד בכל שער ושער ומשמיע קול שירות ותשבחות העולות מן הארץ מתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפני כל רקיע ורקיע, וחיות הקודש ואופנים ושרפים וכוכבי הדר. ולאחר שהוא שומע ומשמיע לכל מלאכי רקיע ורקיע מיד יורדין כתות כתות חיילות צבאות של מלאכי השרת בתוך נהרי אש ונהרי להבה ונהרי שלהבת, ומטבילין עצמם בהם מאה פעמים, ובאותה שעה בודקין עצמן שס”ה פעמים כמנין ימות החמה. וכי יש במלאכי השרת זוב וטומאה שצריכין טבילה? אלא אלה הם מלאכי השרת הממונים על מלאכות העולם שיורדים בכל יום ויום לשים שלום בעולם, ובשעה שמגיע זמן לומר שירה עולים לרקיע, ומפני ריחם של בני ארם שהם בעלי זוב וטומאה מטבילין עצמן באש ומציצים ומפארים עצמן באש ומדיחין ומזהירין עצמן באש ומקדישין עצמן באש, עד שעושין עצמן קדוש ומקודש טהור ומטוהר וחוזרין והווין כמלאכי ערבות, ואח”כ קורין זה את זה ועולין בתוך נהרי אש זה ברשות זה ומתנגנין ונועעין עצמן באור זהרי ברקים, ואח״כ עולין בסולם של נהרי אש זה ברשות זה, בתהלה בשבח במזמור בצהלה ברנה עד שמגיעין אצל חיילי ערבות, אצל חשמלי טוהר, אצל כרובים ואופנים, אצל חיות הקדש וגלגלי המרכבה, אצל הדורי פנים ובעלי כנפים ואצל כסא רם ונשא. ומיד הם ברתת בזיעה בטהרה בקדושה באימה בענות, ומכסין פניהם בכנפיהן לבל יביטו דמותן לדמות הכבוד השוכן במרכבה. ועומדין כתות כתות של אלף אלפי אלפים וטירות של רבוא רבבות, ומחנות מחנות שאין להם חקר וצבאות לאין מספר. וכמה הרים של אש וגבעות של להבה לפני כסא הכבוד, ובאותה שעה יושב הקב״ה ית׳ על כסא הכבוד וכבודו מלא כל הארץ שנאמר מלא כל הארץ כבודו. ואף חיות הקדש מתקדשות ומתטהרות יותר מהם, וכל חיה וחיה קשור בראשה אלף אלפים כתרים של מיני מאורות ומתלבשות בלבוש אש ומתעטפות בלבוש להבה ומכסות פניהם בכנפיהם והקב״ה ית׳ חוזר פניו מהם. ומפני מה חיות הקדש ואופני הדר מתקדשין ומתטהרין ומתלבשין ומתעטפין מימי קדם יותר ממלאכי השרת ואופנים וחשמלים ושרפים וכרובים ובעלי כנפים וגלגלי מרכבה וצבא מעלה וכו׳ כל אלו מה״ש יש לכל אחד מהם ענין בפני עצמו, —מפני שהמרכבה נתונה על פניהן וכח השם על ראשיהן, ושכינה למעלה מהם ונהרי אש עוברים ביניהם. על כן הם מכוונים ומזורזין ומזוהרין ומטוהרין ומיופין ומזוקקין באור שבע פעמים, וכולם באימה וביראה ובטהרה ובקדושה בקול אחד ובדבור אחד ובנעימה אחת. ולא זו בלבד אלא שנופלין מן המלאכים אלף אלפים וריבוא רבבות לתוך נהר דינור ונשרפין מפני שאין בהם מוקדם ומאוחר ומשפיל ומרים בשירה וקדושה לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה ית׳, ועוד כל מוקדם ומאוחר מחבירו בשירה נשרף לתוך נהר דינור. אף חיות הקדש אין בהם מוקדם ומאוחר מפני ששיעור קומתן כאחד וגבורתן כאחד, וארבע רגלי הכסא מכוונות זו כנגד זו וגלגל זה כנגד גלגל זה, ואופן זה כנגד זה וחיה זו כנגד זו וכנף זו כנגד זו, ופיהם פותחין בשירה גדולה באימה ביראה ברתת בזיעה בפחד ברעדה בטהרה בקדושה בקול רעש ובנעימה, ומשמשין המרכבה בקול שירות ותשבחות ותהלות. באותה שעת קדושים מקדישין טהורים מקלסין עירין מרוממין גלגלים מגדלים מלאכים מזמרין, ונחלקים לשלש שורות של אלף אלפי אלפים ורבוא רבוואן, כת אחת אומרת קדוש ונופלת על פניה, וכת אחת אומרת קדוש, וכת אחת אומרת קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. ומפני מה לא אמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו מפני שהשכינה בכל מקום, ולעתיד לבוא השכינה חוזרת למקומה לקדושה ואומרת ברוך כבוד ה׳ ממקומו.

שמות ההיכלות בסטרא קדושה הם: היכל הראשון שמו לבנת הספיר, השני שמו עצם השמים, השלישי נוגה, הרביעי זכות, החמישי אהבה, הששי רצון והשביעי קדש קדשים,

ולעומתם שבעת היכלי סטרא אחרא: ההיכל הראשון שמו שטן, השני נקרא טמא, השלישי שמו אופל, הרביעי חובה, החמישי איבה, הששי בית חבר, והשביעי שמרי היין.

ברייתא דרבי ישמעאל –

אגדת דרבי ישמעאל –

פרקי מרכבה –

383 – מי כאדונינו מי כאלהינו מי כמלכנו מי כמושיענו אין כאדונינו אין כאלהינו אין כמלכנו אין כמושיענו נודה לאדונינו נרומם לאלהינו נשבח למלכינו נפאר למושיענו לך הגדולה והגבורה לך נאה גדולה ומלכות לך הוד והדר לך נאה הדרה ומלכות לך עוז כי לך עיזוז לך נאה כבוד ועוז כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה הוא יהוה לבדך אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם הארץ וכל עליה יודוך יהוה אל ראשון ואחרון כי אתה ראשון ואחרון וגבור חיל ורב להושיע יהוה צבאות אשרי אדם בוטח בך (N8128)

383/946 – מי כאדונינו מי כאלהינו ומי כמלכינו ומי כמושיענו אין כאלהינו אין כאדונינו אין כמלכנו אין כמושיענו נודה לאלהינו נודה לאדונינו נודה למלכנו נודה למושיענו לך גדולה לך גבורה לך נאה גדולה ומלכות לך הוד לך הדר לך נאה הדרה לך נאה מלכות עוז לך עיזוז לך נאה וכבוד ועוז כי גדול אתה ועושה נפלאות ואתה יהוה לבדך אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה יודוך יהוה אל ראשון ואחרון גבור חיל ורב להושיע יהוה צבאות אשרי אדם בוטח בך (M40)

מרכבה שלמה – מי כאדונינו מי כאלהינו מי כמלכינו מי כמושיענו אין כאלהינו אין כאדונינו אין כמלכינו אין כמושיענו נודה לאלהינו נודה לאדונינו נודה למלכינו נודה למושיענו נברך לאלהינו נברך לאדונינו נברך למלכינו נברך למושיענו נרומם לאלהינו נברך לאדונינו נשבך למלכינו נפאר למושיעינו לך הגדולה לך הגבורה לך נאה הגדולה והמלוכה לך ההוד ההדר לך נאה הדר ומלכות לך העזוז לך העוז לך נאה הכבוד והעוז כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך אתה הוא יהוה לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם והארץ וכל אשר בהם יודך יהוה אל ראשון ואחרון כי אתה יהוה ראשון לכל ראשונים אחרון לכל אחרונים אתה גבור חיל ורב להושיע יהוה צבאות אשרי אדם בוטח בך

זאת תפלת רבי ישמעאל (מרכבה שלמה) – ומי כאדונינו אין כמלכינו אין כמושיענו נודה לאלהינו נודה לאדונינו נודה למלכנו נודה למושיענו נברך לאדונינו נרומם לאלהינו נשבח למלכינו נפאר למושיענו לך הגדולה לך הגבורה לך נאה גדולה ומלכות לך עוז לך נאה כבוד ועוז כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך ואתה הוא יהוה לבדך אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם יודוך יהוה אל אל ראשון ואחרון כי אתה ראשון ואחרון גבור חיל ורב להושיע יהוה צבאות אשרי אדם בוטח בך

מעשה מרכבה (551) – עלי/עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשאנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה שלא שם חלקי בהם וגורלי בכל המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע ואני מתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ ושכינת עוזו בגובהי מרומים הוא אלהינו ואין עוד אחר אמת מלכינו אפס זולתיך יהוה הוא האלהים יהוה אל הוא האלהים יהוה הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד

לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשאנו כדרכי רשעים שלא שמנו בדרכי השקר שלא שם חלקי בהם וגורלי בכל המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים לאל ללא יושיע ואני כורע ומשתחוה ומברך ומקדש ומקלס ומתפלל ומהדר ומחבב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ ברא הכל ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עוזו בגובהי מרומים יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים יהוה אחד ושמו אחד

על כן נקוה לך עד ותמלוך לעולם ולעולמי עולמים

בשר יקראו לשמך להפנוך אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושב תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון וכל קומה לפניך יהוה אלהינו יכרעו ויפולו לכבוד שמך יקר יתנו ויקבלו כולם עול מלכותיך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד כי המלכות שלך היא ולעלמי עד תמלוך בכבוד ואני אקדש שמך הגדול הגבור והנורא קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות האל הגדול הגבור והנורא ההדר האדיר המופלא והנכבד הדירירום יציב גדול טהור מפורש שמך חוצב בשלהבות אשר חי יה יהו יהו קדוש ונורא ברוך אתה יהוה אדרי בחדרי שירה

N8128 – עלי לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשאנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה שלא שם חלקי בהם וגורלי בכל המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע ואני מתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ ושכינת עוזו בגבהי מרומים הוא אלהינו ואין עוד אחר אמת מלכינו אפס זולתיך יהוה הוא האלהים יהוה אל הוא האלהים יהוה הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד… בשר יקראו לשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון וכל קומה לפניך יהוה אלהינו יכרעו ויפולו לכבוד שמך יקר יתנו ויקבלו כולם עול מלכותיך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד כי המלכות שלך היא ולעלמי עד תמלוך בכבוד ואני אקדש שמך הגדול הגבור והנורא ההדר האדיר המופלא והנכבד הדירירום יציב גדול טהור מפורש שמך חוצב בשלהבות אשר חי יה יהו יהו קדוש ונורא ברוך אתה יהוה אדיר בחדרי שירה

O1531 – עלי לשבח לאדון בכל וכו’ עד ושכינת עזו בגובהי מרומים וכו’ יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים אחד ושמו אחד יוי אלהינו יוי אחד יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת… על כן נקוה לך יוי אלהינו עד ולעולמי עד תמלוך לעולם ולעולמי עולמים קדושים ואני אקדש שמך הגדול והגבור והנורא ההדר האדיר והמופלא והנכבד הדרירום אדרירום יציב גדול טהור מפורש שמו חוצב בשלהביות של

M40 – עלינו לשבח וכו’ עד ושכינת עוזו בגבהי מרומים וכו’ ה הוא האלהים ה הוא האלהים ה הוא האלהים אחד ושמו אחד ה אלהים ה אחד יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת על כן נקוה לך וכו’ עד ותמלוך לעולם ולעולמי עולמים קדושי’ ואני אקדש כבוד משמך הגדול הגבור והנורא ההדר האדיר המופלא והנכבד הדרירוס יציב גדול טהור מפורש שמו חוצב בשלהביות של אש חי יה יהו יהו קדוש ונורא ברוך אתה יהוה אדיר בחדרי שורה

M22 – לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשאנו כדרכי רשעים שלא שמנו בדרכי השקר שלא שם חלקי בהם וגורלי בכל המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים לאל ללא יושיע ואני כורע ומשתחוה ומברך ומקדש ומקלס ומתפלל ומהדר ומחבב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ ברא הכל ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עוזו בגובהי מרומים יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים יהוה אחד ושמו אחד יהוה אחד ושמו אחד יהוה… הגיבור והנורא קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו האל הגדול הגיבור והנורא האדר והאדיר המופלא והנכבד הדרירוס אדירירוס יציב גדול טהור מפורש שמך חוצב בשלהביות של אש חי יה יהו יהו קדוש ונורא ברוך אתה יהוה אדיר בהדרי שירה

D436 – עלינו לשבח כו’ עד ושכינת עוזו בגבהי מרומים כו’ יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים אחד ושמו אחד יהוה אלהים יהוה אחד יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת על כן נקוה לך וכו’ עד ותמלוך לעולם ולעולמי עולמים קדושים ואני אקדש קדוש שמך הגדול הגבור והנורא ההדר האדיר המופלא והנכבד הדרירוס יציב גדול טהור מפורש שמו חוצב בשלהביות של אש חי יה יהו יהו קדוש ונורא ברוך אתה יהוה אדיר בחדרי שירה

מרכבה רבה –

שר תורה –

שר פנים –

ספר חנוך ג’ – חנוך ג’ הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ”ך אשר נכתב בשפה העברית. בספר נרמז שהוא נכתב במאה השנייה לספירה, אולם ניתן למצוא לו מקורות רק במאה החמישית. שמות אחרים עבור “חנוך ג'” הם “הספר השלישי של חנוך”, “ספר היכלות”, “ספרו של רבי ישמעאל הכהן הגדול” ו”ההתגלות של מטטרון”. בחנוך ג’ יש מילים רבות ביוונית ולטינית. לעומת חנוך א’, ספר זה ככל הנראה נכתב במקור בעברית. בספר מספר עובדות המצביעות על ההשערה שכותבי הספר קראו את “חנוך א'”.

ספר יצירה – במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי מופיע סיפור בו לכאורה מוזכר ספר יצירה רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה (יש גורסים “בהלכות יצירה”) ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה” (היו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה ובראו להם עגל משולש [=משובח] ואכלו אותו). אך החוקר צחי וייס שיער כי הוא נערך בין שלהי המאה ה-6 לשלהי המאה ה-7 על ידי יהודים שהיו בעלי היכרות קרובה עם הנצרות הסורית. יהודה ליבס, מאידך, פרסם ספר שעל-פיו שורשיו של ספר יצירה נעוצים בשלהי תקופת הבית השני, וזאת על סמך ניתוח הלשון שמוצגת בו. מחקרים חדשים מעריכים שספר יצירה נכתב בין המאה השנייה לפנה”ס לבין המאה השנייה לספירה הנוצרית.

יצירה א, ח: עשר ספירות בלימה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית

ספר הרזים – חיבור מקורי עברי, הנתון להשפעתם של הספרות המאגית היוונית ופעמים שהעתיק ממנה קטעים שלמים. אחת ההוכחות שהביאו החוקרים היא תפילה המובאת בספר לאל השמש (הליוס) בלשון יוונית ולאחריה התפילה בעברית, דבר שמצביע על העתקה מספר מאגי יווני. לדעת פרופסור רוזנטל, הספר נכתב בתחילת המאה הרביעית, בסוף תקופת האמוראים על אף האזכור בספר המקדים את זמנו ל”שנת חמש עשרה לחשבון מלכי יוון”. יש המשערים כי מחבר הספר התגורר באלכסנדריה שבמצרים, כך עולה מכתובות המאגיות הכוללות שיתוף של שלשה אמונות יהודית יוונית ומצרית. השערה נוספת היא שהמחבר התגורר בארץ ישראל במקום בו היו גרים יחד יהודים וגויים, השערה זו באה בעקבות לשון העברית הרהוטה שבספר. הספר התקבל אצל חלק מחכמי היהודים והשפיע רבות על ספרות ההיכלות. בספר ההיכלות מובא שמותיהם של שבעת השוטרים ראשי שבעת המחנות של הרקיע הראשון. ובספר שיעור קומה הועתק עניין הרקיע השביעי כולו תוך הרכבה מרקיע רביעי בספר זה. השפעת הספר ניכרת על ספרות רחבה שהתחברה במאות השנים שלאחר חיבור התלמוד, כגון: ספר חרבא דמשה, ספר אדם, ספר המלבוש (המובא בחלקו בראש ספר רזיאל המלאך).

שיעור קומה – זמן חיבורו המשוער הוא בין המאה השנייה למאה השלישית לספירה והוא נכתב ככל הנראה בארץ ישראל

אמר רבי עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא יטמא את הידיים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים, שכל הכתובים קודש ושה”ש קודש קודשים (משנה ידים ג ה)

סדר רבא דבראשית –

ספר יצירה – זמן חיבורו ימי בית שני – יש אומרים עד לתקופת המצאת הניקוד (אולי בסביבות המאה ה-6 לספירה).

324 תחילת התקופה הביזנטית (אם יורדי המרכבה חיו בתקופה זו נצפה להתייחסות לנצרות)

תלמוד ירושלמי נערך במאה ה-3 וה-4 בארץ ישראל (טבריה וקיסריה)

תלמוד בבלי נערך בין המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5 בבבל (במאה ה-8 נכתב)

תקופת הגאונים מתחילה במאה ה-6

638 ימי הביניים ותחילת התקופה המוסלמית

סדר מאה ברכות (רב נטורנאי גאון) – הופיע במאה ה-9

872 סידור רב עמרם – הופיע במאה ה-9

סידור רס”ג – הופיע רק במאה ה-10

יורדי המרכבה בחרו להזכיר את רבי עקיבא ורבי ישמעאל בן אלישע ולא את רבי יהודה הנשיא (תנא מהדור החמישי) או אמוראים ולכן סביר להניח שהם חיו בדור של רבי עקיבא, בדור שלאחריו או לכל היותר 2 דורות אחר כך, כלומר בתקופת התנאים (דור 3-5).

או שיכול להיות שזה בגלל שבתלמוד האנשים האלה הוזכרו בהקשרים האלה! למשל ברכות נא, א: א”ר ישמעאל בן אלישע שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך מפני שתכספית ואמרי לה אסתלגנית של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם ואומרים אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו וילכד אמר ריב”ל שלשה דברים סח לי מלאך המות אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל ואי פגע מאי תקנתיה לינשוף מדוכתיה ארבע אמות אי איכא נהרא ליעבריה ואי איכא דרכא אחרינא ליזיל בה ואי איכא גודא ליקו אחורא ואי לא ליהדר אפיה ולימא (זכריה ג) ויאמר ה’ אל השטן יגער ה’ בך וגו’ עד דחלפי מיניה

לסיכום המחקר הקטן הזה.

מה הם למדו? אולי הם למדו תנ”ך (בעיקר תורה, יחזקאל, שיר השירים) ובלי רש”י מן הסתם, ושנו משניות בע”פ אולי. את המשנה בכתב כ”כ הנראה הם לא ראו ובטח שלא את התלמודים. אם הם הכירו את המשנה כטקסט חתום הם בטח היו מזכירים גם את רבי יהודה הנשיא… אז אולי גם אם הכירו, לא נתנו לזה העדפה על גבי שאר ברייתות תוספתות ותורות שבעל פה. והעובדה שזה מופיע בתלמוד אולי מראה שכותבי התלמוד הכירו את ספרות ההיכלות ולא הפוך. בכל מקרה, אין להניח שרבי עקיבא וחבירו היו מסכימים בהכרח עם המשנה כהלכה גמורה, אלא אם יש ברייתות סותרות למשל בתוסתפא, יכול להיות שהיו דווקא מסכימים איתן…

החכמים נתקעו על ויכוחים ספציפיים במקום ללמוד את אופן הלימוד מהתנך. בהתחלה התנאים באמת דרשו הלכה מהתנ”ך. אחר כך החכמים שאחריהם למדו את הדרשות של קודמיהם במקום להמשיך לדרוש בעצמם. הם שאלו שאלות לגבי הדרשות של קודמיהם מה שהפך לתלמוד. ואחריהם המשיכו ללמוד רק את התלמוד. אבל אף אחד לא ממשיך עם הדבר הכי חשוב שזה לדרוש עכשיו מהתנ”ך. יוצא מזה שעיקר מצוות תלמוד תורה זה ללמוד תנ”ך.

באיזה נוסח הם התפללו? הם לא הכירו אפילו את נוסחי הגאונים. יתכן אך לא ניתן לדעת שהם הכירו את נוסח ארץ ישראל. רוב הסיכויים שבזמנם השליח ציבור היה מוציא את המתפללים בכל מקרה שרק התפללו אולי ואמרו את הקריאת שמע. כנראה רק מה שכתוב במשנה ניתן לומר שחייב אותם, שזה אומר ק”ש וברכותיה בבוקר ובערב ותפילה בבוקר ובמנחה. ובמקרה הכי מינימלי הם אמרו את ק”ש בוקר וערב בלבד ללא ברכות זה מה שמחויב מהתורה.

רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה

רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה

אמירת המזמורים צ”ב וצ”ג בתהילים הם שריד לטקס “מזמורי החג והשבת”, מנהג ארץ ישראלי קדום שמופיע בקטעי גניזה רבים

ברכות התחילו רק בדור של תלמידי רבי עקיבא?! יש הוכחה שרבי עקיבא ורבי ישמעאל בירכו?

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר’ מאיר

ר’ יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו

איפה הם התפללו? איפה הם למדו תורה?

בתקופת בית שני התקיימו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ ובתפוצות. לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת, כאשר החלו לקיים בו תפילות. התפילה בו היוותה תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש. בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: לענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה, וללימוד תורה. ללימוד התורה בבתי הכנסת, יוחסה מעלה מיוחדת יותר מלימוד בבתי מדרש, ונאמר כי יש בו סגולה לזיכרון תלמודו, “ברית כרותה היא, היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח” (דברי רבי יוחנן בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ה הלכה א).

באיזה בית כנסת הם התפללו לא ניתן לדעת מאחר והיו המון בתי כנסת בארץ ולא כולם ידועים לנו. אבל לפחות אפשר לדעת שהיו בתי כנסת ולפיכך סביר לשער שהם היו פוקדים לפחות אחד מהם. האם הם למדו שם תורה או שמא בבית מדרש? ואולי לא היה הבדל גדול אז בין בית כנסת ובית מדרש הרי אחת המטרות של בתי הכנסת הייתה לימוד תורה ואם הם היו לומדים בבית מדרש אז בטח שם הם גם היו מתפללים. כלומר, סביר מאוד להניח שהם היו פוקדים באופן קבוע בית כנסת או בית מדרש אחד לפחות ובו לומדים ו/או מתפללים.

איפה רבי נחוניה בן הקנה, רבי עקיבא ורבי ישמעאל התפללו ולמדו תורה?

רבי עקיבא התגורר בבני ברק ובלוד

רבי ישמעאל התגורר בכפר עזיז שבדרום יהודה ליד גבול אדום, ומשם היה מגיע ליבנה כדי לדון עם החכמים בענייני הלכה. כשגלתה הסנהדרין לאושא נדד עמה גם רבי ישמעאל

בסוף ימי בית שני היו בתי מדרשות ללימוד תורני לתלמידים מבוגרים, ואליהם באו ללמוד גם מבוגרים שתורתם עראי. צורת המדרש הקדומה הייתה אוראטורית; כלומר, הרב יושב ומסביביו תלמידיו והוא דורש להם בעל פה מקראות ופירושם, מפני ש”דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן”, והם מחדדים לו בקושיות. עם השנים, מאחר שנכתבה המשנה, צורת הלימוד הלכה ונעשתה אוטו-דידקטית או על ידי חברותות, מול חומר כתוב

מה לגבי הדיאטה שלהם?

מרכבה רבה: אמר רבי ישמעאל באיזו מדה ישתמש אדם בדבר זה באימה ביראה בטהרה בטבילות בישרות בפרישות בענוה ביראת חטא אמר רבי ישמעאל יצום אדם מ’ יום כאחת ויאכל לחם שהוא עושה בידו וישתה המים שהוא ממלא בידו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יטעם מיני ירק ואם יראה קרי יחזור למדתו הראשונה

היכלות רבתי: אמר רבי ישמעאל כך אמר רבי עקיבא משום רבי אליעזר הגדול המזקק עצמו בסוד תורה יכבס בגדיו ושמלותיו ויעלה טבילה חמורה מספק חוצץ קרי וישב שנים עשר יום בחדר או בעליה אל יצא ואל יבא ואל יאכל ואל ישתה אלא מערב עד ערב שיאכל לחמו לחם נקי וישתה מים ואל יטעום כל מיני ירק ויקבע שר תורה זה בתפלה שלש פעמים בכל יום ויום ולאחר תפלה שיתפלל אותו מראשו ועד סופו ואחר כך ישב וישנה אותן שלשה ימים ימי תעניתו מבקר עד ערב ולא ידום וכל שעה שמסיימו יעמוד על רגליו וישביע במלאכים ומלכם

רק לחם ומים. לא בשר, לא ירקות (וקטניות ופירות) ולא יין.

הם בטח לא אכלו חלות. יין אם שתו אז רק בשבת. אז כנראה בעיקר פיתות.

תזונה ביוון העתיקה: המטבח התבסס על מה שמכונה “השלישייה הים תיכונית”: קמח, שמן זית ויין. ביוון העתיקה לא היו מזלגות. האכילה נעשתה בידיים. לרוב נהגו היוונים למהול את היין במים. שתיית אקראטון – יין בלתי מהול נחשבה למנהג של הברברים שחיו בצפון.

תזונה באימפריה הרומית: לרומאים היו הרגלי אכילה פשוטים. המרכיבים העיקריים של הארוחה היו פשוטים, בדרך כלל הארוחה המרכזית נאכלה בסביבות 11 בבוקר, והכילה לחם, סלט, גבינה, פירות, אגוזים ובשר קר שנשאר מארוחת הערב של הלילה שקדם. המשורר הרומאי, הורטיוס מציין מרכיב נוסף שהיה חביב על הרומאים והוא, זיתים, בהתייחסו לדיאטה של עצמו, אותה הוא מתאר כפשוטה מאוד: “אני יש לי כאן בשפע, אנדיב וחלמית עדינה המספקים ארוחה”. המשפחה אכלה יחדיו, יושבים על שרפרפים סביב השולחן. את המזון המוצק אכלו באצבעות הידיים וכפות שימשו למרקים ומאכלים נוזליים אחרים. היין נחשב למרכיב שתייה מרכזי, נצרך בכל ארוחה או הזדמנות בידי כל המעמדות ומחירו נחשב לזול. כמו כן, משקאות רבים המכילים ענבים ודבש נצרכו.

תזונה בימי הביניים: הדגנים והלחם היוו את עיקר מזונם של האנשים באירופה משחר ההיסטוריה. הלחם שאכלו פשוטי העם היה לחם מלא – “לחם שחור” – שכלל את מלוא מרכיבי הדגן והיה פשוט להכנה. שיבולת שועל הייתה הכי זולה, אח”כ שעורה, שיפון וחיטה הייתה הכי יקרה. (כוסמין של ימינו?) כדי לגוון את מאכלי הדגנים, הירקות היו נפוצים ונאכלו בעונות הגידול שלהם, אולם נחשבו תיבול בלבד, ולא מאכלים בפני עצמם. הפירות המתוקים היוו למעשה את הקינוח היחיד שהשיגה ידם של פשוטי העם. תפוחי אדמה, עגבניות, פלפלים ותירס, המהווים מרכיבים מרכזיים של מטבחי אירופה בימינו, וכמוהם גם התה, הקפה, הקקאו והטבק, המהווים מרכיב מהותי בתרבות הפנאי האירופאית החל מהמאה ה-18, לא נודעו כלל באירופה של ימי הביניים. תפוחי האדמה, העגבניות, הפלפלים הקקאו והטבק הובאו לשם רק לאחר המאה ה-16, לאחר גילוי יבשת אמריקה, וכן יבוא התה והקפה לאירופה מאסיה החל במאה ה-16. חלב שתו רק תינוקות, אנשים מבוגרים או אנשים חולים. ייצור הגבינות התפתח מאוד בתקופה הרומית. היא נכללה בתפריט היומי של הלגיון, והפכה למזון בסיסי במטבחם של רבים. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, התייחסה אצולת אירופה אל הגבינות (וגם אל הירקות) כאל מאכלים של פשוטי העם ולכן נמנעו מצריכתם. בתקופת האימפריה הרומית שתיית מיצי פירות הייתה דבר מקובל ונפוץ. פשוטי העם שתו יין כמו שהוא או כשהוא מדולל במים. הבישול בימי הביניים נעשה כולו על אש גלויה. התנור המכוסה הומצא רק במאה ה-18. בימי הביניים נהגו לאכול שתי ארוחות ביום – האחת בצהרי היום והשנייה בשעות הערב המוקדמות. באזור הים התיכון, התבסס הבישול על שמן הזית.

מרכבה רבה

בכל יום מתחדשות גזירות קשות מאלו וכיון שנכנסו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבה אין אנו מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים

אתה גלית רזים ורזי רזים סתרים וסתרי סתרים למשה ומשה ליהושע יהושע לזקנים ולנביאים ולחסידים וליראי שמים ולאנשי כנסת הגדולה והם גלו לכל ישראל ויהיו בני ישראל עושין בהם את התורה ומרבין בהן את התלמוד ומזכירין לפניך כל סתר וסתר לבדו

איך הם ידעו על אנשי כנסת הגדולה? משנה היא: משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה

אמר ישמעאל בן שלש עשרה שנה ראה אותי רבי נחוניא בן הקנה רבי בסיגוף גדול ובצער גדול ובסכנה גדולה מקרא שהייתי קורא היום לימים הייתי משכחו מה עשיתי כיון שראיתי שאין התורה עומדת בי תפסתי לעראי ומנעתי את עצמי מאכילה ושתייה מרחיצה וסיכה עניתי עצמי משתמיש המטה ולא רננתי ולא שחקתי ולא יצא מפי דבר מכל זמר ושיר מיד בא אלי רבי נחוניא בן הקנה רבי ולקחני מבית אבי והכנסיני ללשכת הגזית והשביענו בחותם גדול ובשבועה גדולה שיש לזבוריאל יהוה אלהי ישראל וזהו מטטרון יהוה אלהי ישראל אלהי שמים וארץ אלהי הים ואלהי היבשה וגלה מדת סודה של תורה מיד האיר לבבי בשערי המזרח וצפו גלגלי עיני במעמקות ובנתיבות תורה ושוב לא נשכח דבר מפי כל מה ששמעו אזני מפי רבי ומפי התלמיד ובנתיבות תורה שעשיתי בהן לאמיתן שוב לא הייתי שוכח אותן

אמר רבי ישמעאל אם לא עשיתי תורה כלום רב לי המדה הזו שקבעתי בהן בישראל כנגד כל התורה כולה כדי שירבו את התורה כלה שלא ביגיעה

אמר רבי ישמעאל כל תלמיד חכם שהוא שונה הרז הגדול הזה וישן על מטתו ערבית וקורא שמע ובבקר באשמרת ראשון בלילה ובתשע שעות בכל יום ובלילה יעמוד על מטתו וירחוץ פניו וידיו ורגליו במים ויסוך אותן בשמן ויניח תפילין ויעמוד ויתפלל לפני מטתו וכשיגמור תפילתו יחזור וישב על מטתו ויאמר ויפרש וישביע ויזכיר ויגזור ויקיים

אמר רבי ישמעאל באיזו מדה ישתמש אדם בדבר זה באימה ביראה בטהרה בטבילות בישרות בפרישות בענוה ביראת חטא אמר רבי ישמעאל יצום אדם מ’ יום כאחת ויאכל לחם שהוא עושה בידו וישתה המים שהוא ממלא בידו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יטעם מיני ירק ואם יראה קרי יחזור למדתו הראשונה

אמר רבי ישמעאל כל תלמיד חכם יבוא וילמד רז גדול זה יאמר ברוך אתה יהוה חכם הרזים אדון על כל המעשים מלך אדון על כל סתרים גיל גיל כסא דנן דנן מושב עליון הריע הריע כלי חמדה שנעשה בה פלאות הפלאים שמח תשמח מלך שעליך כשמחת חתן וכלה בבית חופתן ותתגדל בכל זרע יעקב וכשבאתי לחסות תחת כנפיך כי שיחתך עם שימת מלכך ועם שיחת דרך יוצרך את תספר כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש והכל כמו שכתבתי בתחילת הספר

ואני ועקיבא עריבין בדבר מי שהוא שונה הרז הגדול הזה שונה המשנה בכל יום אחר תפילתו ויאמר אותו בטהרה בביתו או בבית הכנסת משביע אני עליך מטטרון ששמך כשם רבך שתזקק לי לעשות חפצי ויהיו פני מצהיבות וקומתי תהא נאה לי ותהא אימתי מוטלת על כל הבריות ושמי הטוב ילך בכל מקומות ישראל ויהיו חלומות מיושבין לי ותהא תורתי מיושבת ושמורה וגופי ואל אשכח דבר מפי ומלבי ותטיב לי מטובך בעולם הזה ותקיימני ותקיצני לעולם הבא ותבקש עלי רחמים מפני כסא הכבוד שימחול לי על כל עונותי שעשיתי בנערותי ואל ישלט בי יצר הרע ותצילנו מכל רוחות מיני שדין ופגעים ולסטים ומכל מיני בני אדם הרעים ותפלטני מכל חיות רעות ומכל נחש ועקרב ומכל המזיקים שבעולם ותסכור פי דוברי רעתי ברוך אתה יהוה שומע תפלה

תפילת כתר נורא – עותק מאוחר של היכלות זוטרתי?

אלו הן שתי שעות שיש לו רשות להשתמש בהן או בשעה א’ כשקורא ק”ש ערבית וישן על מטתו או בקריאת הגבר שהיא שעה ראשונה למחצית הלילה

אתה הוא האל הגדול הגבור והנורא מלך מלכי המלכים הקב”ה כתרך גדול וחביב מכל הכתרים וגבורתך מכל הגבורות ומי כמלכנו ומי כאלהינו ומי כיוצרנו מלך עולמים תתברך למעלה ותתפאר למטה תתקדש למעלה ותתפאר למטה תתהדר בהדרים תתקלס בשרפים עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר ברוך אתה יהוה זריז על הגדודים וברוך באמונים

בשם יהוה ברוך חכם הרזים אם תרצה להתיחד בעולם לגלות לך חי עולם וסתרי חכמה הוי שונה את המשנה הזאת והוי זהיר בה עד יום פרישתך אל תבין מה שאחריך ואל תחקור אמרי שפתיך מה שבלבך תבין ותדום כדי שתזכה ליופיות המרכבה והוי זהיר בכבוד קונך ואל תרד לו ואם ירדת לו אל תהנה ממנו ואם נהנית ממנו סופך לטרוד מן העולם כבוד אלהים הסתר דבר כדי שלא תטרד מן העולם

בשעה שעלה משה למרום לימדו הקב”ה כל אדם שיהא לבו שונה הזכיר עליו את השמות הללו בשם בארי אבהאי האי מרמראית שמו סכס אל ברי ואניכון שיתפסו בלבבי כל מה שאני שומע ואלמד מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ולא אשכח לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ברוך אתה יהוה למדנו חוקיך

זהו השם שנגלה לרבי עקיבא כשהיה מסתכל במעשה מרכבה וירד רבי עקיבא ולימד אותו לתלמידים ואמר להם בני הזהרו בשם הזה כי הוא שם גדול שם קדוש ושם טהור שכל מי שישתמש בו באימה בקדושה בטהרה בענוה ירבה זרע ויצליח בכל דרכיו ויאריכו ימיו ברוך אתה יהוה אשר קדשנו במצותיו וצונו על קדושת השם

אמר רבי עקיבא ארבעה היינו שנכנסו לפרדס אחד הציץ ונפגע ואחד הציץ ומת ואחד הציץ וקצץ בנטיעות ואני נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום לא מפני שאני גדול מחברי אלא גרמו לי לקיים המשנה ששנו חכמים במשנתן מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך

ואלו הן שנכנסו לפרדס בן עזאי ובן זומא ואחר ורבי עקיבא בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני יהוה המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע

עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך אחר הציץ וקצץ בנטיעות עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום עליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה

אמר רבי עקיבא באותה שעה שעליתי למרום נתתי סימן במבואות של רקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני אמר להם הקב”ה הניחו לו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי באותה שעה עליתי למרכבה יצאתה בת קול מתחת כסא הכבוד מדברת בלשון ארמית וכך דברה בלשון הזה

עד לא עבד יהוה שמיא וארקא אתין בניזבא ברקיעא למיעל בה ולמיסך ולמיפך בה ואין בניזבא אלג מבוי אתקין שמיא יציבא למפשול ביה כל עלמא זמין בר נש דיכול למיסך לעילא למירכב גלגלין למיחת לתחתא למחקור תבל למהלכא ביבשתא למסתכל בזיוא לאושראה בתגא למתהפכא באיקרא למימר שבחן למידצקה אתיאן למימר שמהן למצפי לעילא למצפי לתתא למידע בפירוש חייא למחזי בימות מיתיא למהלכי בנהרי נורא ולמידע בברקא ומאן יכיל לפרשן ומאן יכיל לחזויין מן קדמת דנן כתיב כי לא יראני האדם וחי ותניינותא כתיב כי ידבר אליהם את האדם וחי ותליאה כתיב ואראה את יהוה יושב על כסא רם ונשא ומה שמו ססיות כספן ודנין דנין גין ניגיה שכל צבאיו אש ואש יה שוי וחיי קדש צבי אשכנין הוד כי כך נגיגי אביכן יושב על כסא רם ונשא קדוש קדוש קדוש ייהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו ברוך כבוד יהוה ממקומו אוטייס פיסו קסין פיטה שהקה קספף פט קיטו קו אפהה ספהק סופק יאזין טם הא ההאי סקום והם ואקי אהה אקלים פט היי ויש אומרים לפניו כסא כבוד מרום מראשון וקדישי עליונין אומרי’ כמראה בזה אנו רואין צבי איה אומרים בחלום חזון אנו רואים כאדם שמראה חזון לילה והמלכים אשר בארץ אומרים עלוקה סתר גיהים הוא ומהו דאמ עלוקה סתר גיהים אלא אומ’ כביכול כמו תיוהא יהלא גדול זהו כבודו שנסתר מפנינו ומשה אומר להם לא לו ולא לו אל תבדקו בדברים אלא שהוא ממקומו לכך נאמר ברוך כבוד יהוה ממקומו

שבעים לצאת ולבוא עד שהתענית שולטת בו הוא היה אומר נגד שמיה אביד שמיה ודלא יליף קטלא חיוב ודישתמש בתגא חלף ודלא ידע קינטומסא מתקטיל ודידע קינטומסא בעיין ליה לעלמא דאתי ומאן בר נש דיכיל למיסק לעילא למיחת לתחתא למירכב על גלגלין למחקור תבל למהלכא ביבשתא למשתבחא באיקרא למסתכלא בזיוא ליטראה דתגא למתהסבא באיקרא למימר שבחיה למדבקא אתין למימר שמהתא לצפי לעילא למצפי לתתא למידע בפירוש הייא ולמיחזי בחיזות מימייא ליעיל על אופני ברזל ועל חייתא בקורפא בשם יהוה בשם יהוה יהוה מי כמוך טיטרוסיי יהוה אלהי ישראל מלך גבורות לך טיטרוסיי יהוה אלהי ישראל יהללו כסא כבודך לך יתנו ועז ותפארת לך יאמצו לך ישבחו לך יחדשו לך ירננו לך ישמחו לך יברכו לך ירוממו לך יפארו לך ינשאו לך יגדלו לך יהדרו לך יקדשו לך יקלסו טיטרוסיי יהוה אלהי ישראל משרתיך יכתירו לך כתרים וישירו לך שיר חדש וימליכוך לנצח נצחים ותקרא לעולם ועד טיטרוסיי יהוה אלהי ישראל חכם הרזים ואדון כל הנסתרים וכל מלאכי השרת וכל מלאכי רקיע כששומעים קול שירות ותשבחות שאומרים ישראל למטה מיד פותחים הם בקול רם ואומרים קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות וכשיגיע זמן של מלאכים לאמר שירה וזמרה ושמעיאל המלאך השר הגדול הנכבד והנורא עומד על חלוני רקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות וזמירות העולות מן הארץ לרקיע כי אין זולתך יהוה אלהי ישראל ובך אני בוטח מיום היותי על האדמה כי אין כמוך ואין כערכך ואין מבלעדיך אין לך שני ואין דומה לך כי אתה לבדך יחיד ומיוחד ושליט בעולמך ואתה לבדך במעלי ומטה ברום ותחת בעומק ובגובה בשמים ובארץ בימים ובתהומות בים ובחרבה באש ובברד באור ובחושך בגלוי ובסתר בחיים ובמות וברוחות העולם ברקיע ובשחקים במלאכים ובגדודין בעירין ובצבאות ובאיילות בחיות באופנים באילום באראלים בעליונים ובתחתונים בראשית ובאחרית בתחילה ובסוף לפנים ולאחור יחיד אתה לבדיך ואין בלתך אין בלעדיך כי כל העולם כלו תלוי בזרועך כי הכל בדברך הולך והכל שלך וכל העולם מודים ומהללים לשמיך כי אתה אדון הכל ומלכותך מלכות כל עולמים ממשלתך בכל דור ודור ובכן עמדתי לחלות פניך ולשבח שם תהלתך באימה ובפחד ובירה אני כורע ומשתחוה לפני כסא כבודך ובזאת בטוח לבי כי לא פניתי לאל אחר ולא כרעתי לאל נכר כי שמך אחד ואייחד לעולם ולפניך אתפלל ואשתחוה כל ימי עוד עד בוא חליפתי שאתה בוראי גואלי ודורשי זכרי חסדי חסיני טהורי יחידי כבודי משגבי ומנוסי צורי מושעי מלכי קדושי ואלי שם תפארתך אזכיר לעולם באימה אחלה ביראה אהגה ברעד אל אלוהה אל שדי אל רם ונשא אלוהה ברוך בעולמך ומתגאה בתוך אילי קדש אזורי המתנשא ברבבות קדש עטויי גאוה אמן אמן סלה

ציטוטים של יורדי המרכבה מהמשנה, תוספתא ותלמוד

אמר רבי עקיבה מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומרין ברכו את ה’ רבי ישמעאל אומר ברכו את ה’ המבורך

משנה חגיגה ב, א: אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים; ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם–מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם

תוספתא חגיגה ב:
א. אין דורשין בעריות בשלשה אבל דורשין בשנים [ולא] במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד ולא במרכבה ביחיד אא”כ היה חכם מבין מדעתו מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה רבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו אמר לו רבי שנה פרק אחד במעשה מרכבה אמר לו לא [כן אמרתי לך מתחלה שאין שונין] במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו אמר לו מעתה ארצה לפניך אמר לו אמור פתח רבי אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירד רבי יוחנן בן זכאי מן החמור ונתעטף בטליתו וישבו שניהם על גבי אבן תחת הזית והרצה לפניו עמד ונשקו ואמר ברוך ה’ אלהי ישראל אשר נתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולדרוש בכבוד אביו שבשמים יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש [אלעזר בן ערך] נאה דורש ונאה מקיים אשריך [אברהם] אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך [שיודע להבין ולדרוש בכבוד אביו שבשמים] רבי יוסי ברבי יהודה אומר רבי יהושע הרצה לפני רבן יוחנן בן זכאי [רבי עקיבה] הרצה לפני רבי יהושע חנניא בן חכינאי הרצה לפני רבי עקיבה.

ב. ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבה אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקיצץ בנטיעות ואחד עלה בשלום וירד בשלום בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהילים קטו) יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך [וגו’] אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות עליו הכתוב אומר (קוהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו’ רבי עקיבה עלה בשלום וירד בשלום עליו הכתוב אומר (שיר השירים א) משכני אחריך נרוצה [וגו’] משלו משל למה הדבר דומה לפרדס של מלך ועלייה בנוייה על גביו מה עליו [על אדם] להציץ ובלבד שלא יזוז [את עיניו] ממנו. ועוד משלו משל למה הדבר דומה [לאיסתרא] העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג הטה לכאן נכוה [באור] הטה לכאן נכוה משלג מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן. מעשה ברבי יהושע [שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו] הגיע אצלו ולא נתן לו שלום אמר לו [מאין ולאן] בן זומא אמר לו צופה הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח שנאמר (בראשית א) ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואומר (דברים לג) כנשר יעיר קנו [וגו’] מה נשר זה טס על גבי קינו נוגע ואינו נוגע כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח אמר להם רבי יהושע לתלמידיו כבר בן זומא מבחוץ לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא.

ג. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו [כאלו לא] בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור [יכול] קודם למעשה בראשית תלמוד לומר (דברים ד) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול [עד שלא נבראו סדרי תקופות תלמוד לומר (שם) ולמקצה השמים ועד קצה השמים מה תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ אתה דורש ואי אתה דורש] מה למעלה מה למטה מה היה ומה עתיד להיות

Hechalot Rabbati – Composed:  c.100 BCE – c.900 CE Work describing the sage Rabbi Yishmael’s ascent to heavenly palaces and the angelic praises of God that he heard there.

Sefer Yetzirah – Composed:  c.200 BCE – c.200 CE Sefer Yetzirah (Book of Formation) is the title of the earliest extant book on Jewish esotericism, although some early commentators treated it as a treatise on mathematical and linguistic theory as opposed to Kabbalah. It describes how the universe was created by the God of Israel (a list of all of God’s Hebrew names appears in the first sentence of the book) through 32 wondrous ways of wisdom. The book is traditionally ascribed to the patriarch Abraham. However, according to modern historians, the origin of the text is unknown and hotly debated. Some scholars believe it might have an early medieval origin, while others emphasize earlier traditions appearing in the book. The division of the letters into the three classes of vowels, mutes, and sonants also appears in Hellenic texts. The historical origin of the Sefer Yetzirah was placed by Reitzenstein in the 2nd century BCE. According to Benton, the Hebrew grammatical form places its origin closer to the period of the Mishnah, around the 2nd century CE. Nonetheless, the ascription of its authorship to the biblical patriarch Abraham shows the high esteem which it enjoyed for centuries. It may even be said that this work had a greater influence on the development of the Jewish mind than almost any other book after the completion of the Talmud.

הלכה וספרות ההיכלות והמרכבה

חנוך ג’ – 929 (63) – באותה שעה קורא אותי ואומר לי מטטרון עבדי טול את הספרים וקרא את מעשיהם הרעים מי נוטלי אלי את הספרים וקורא את מעשיהם ונמצאים שלשים ושש כריתות שכל רשע ורשע עבר ועוד שעברו על כל אותיות של תורה וכל ישראל עברו תורתך על תורתך לא נאמר אלא תורתך שעברו מאלף ועד תיו על שלשים ושש כריתות בכל אות ואות